רק בישראל- פרק 26

ניב:
ישבתי במקומות שהיו שמורים לי, מופע ישיבה. היה שולח קטן, כיסא לידי. הייתי שם, בכיסאות שסומנו מראש, להופעה שאני הכי מתרגש בעולם לראות. לבשתי מכנסיים כהים, וחולצה מכופתרת, ובאתי בשביל להירגע. זו הייתה להקה, או הרכב, שעושים הכל מהכל, יש להם שירים שהם יכולים להקפיץ בהם את כולם, ויש את הרגועים. את המופע שלהם הם בדרך כלל מתחילים רגוע, ואז יש מקום שבו אפשר לעמוד, להצטרף אליהם, לקפוץ. רק מי שרוצה. טווח הגילאים של ההופעה הזו היא בין הצעירים, לבין הפנסיונרים, שאוהבים קצת מוסיקה טובה. הכרתי לקיילי את הלהקה הזו בשנייה שנהיינו יחד, אמרתי לה שהיא חייבת להכיר את הלהקה הישראלית הכי אהובה עליי. היא התאהבה בהם גם.
לא ידעתי למה לצפות. אני הלכתי ואמרתי שאחכה לה שם, לא יכולתי שלא ללכת. הכרטיס היה אצלי ביד, מספר ההופעות שלהם מועט כי הם אוהבים לעבוד בשביל עצמם. הם אוהבים את ההופעות האינטימיות האלה אבל עדיין, לא רוצים לכבוש כל במה אפשרית. הם מאמינים בטוהר המוסיקה, מעל טוהר הכסף של ההופעות. הם מתים על זה שאוהבים את המוסיקה שלהם כי הם מעולם לא חשבו שהם יצליחו בצורה כזו. זה מה שכל כך מקסים אותי.
פתיחת הדלתות הייתה מוקדם, אבל לא היה צורך להגיע כל כך מוקדם כדי לתפוס מקום, זה סומן מראש. ישבתי והזמנתי משהו לשתות, מתעסק בטלפון, עונה לכמה הודעות. עניתי בעיקר בקבוצה של המשפחה שאמרו שהם רוצים להגיע בסוף השבוע, ובגלל שזו קבוצה כל כך גדולה שמכילה כל כך הרבה אנשים, זה הולך להיות חתיכת אירוע. הרמתי מידי פעם את ראשי, להביט באנשים שמגיעים לתפוס את מקומם. היה ברור שכיסא אחד לא יישאר ריק. טוב, אולי כיסא אחד, לידי.
אפילו לסמס לה לא יכולתי, שלא נדבר על להתקשר אליה. לא דיברנו, פשוט העברנו ימים שלמים בלי לדבר. הבנתי את הכעס שלה, והייתי גם מוכן כבר לתת תשובות. אבל היא לא נתנה לי שנייה להכניס מילה, היא פשוט לא רצתה לשמוע. אני חושב שזה הרבה יותר מהפרידה, יש משהו מאחוריי הפרידה הזו שגורם לה פשוט לא לרצות לסלוח.
"היי." שמעתי קול מעליי. הרמתי את הראש ונאנחתי. היא עמדה שם בחיוך קצר, לבושה בטייץ שחור ומגפי עקב, חולצה כל כך יפה, ומעיל מדהים. היא הייתה כל כך יפה. היא אפילו התאפרה קצת, משהו שלבית הספר היא לא עושה. לא יכולתי להסתיר את אפקט ההפתעה שתקף אותי. קמתי באינסטינקט מהיר, והיא צחקה ואמרה שלא הייתי צריך לקום. נתתי לה חיבוק קצר, כמה קצר שיכולתי, שבו עדיין הצלחתי להריח את הריח הטוב שלה, ולהתחבר למגעה החם. היא התיישבה בכיסא שלידי, שמה את המעיל על גב הכיסא. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, והיא אמרה שהיא בסדר, חייכה אליי עוד חיוך קטן, והכניסה את הטלפון לתיק שלה. היא הסתכלה מסביב על המקום, הנחתי שזו פעם ראשונה שהיא כאן. אז אני שתקתי, נתתי לה להתרשם מהאווירה ומהמקום, ובהיתי בהתפאלות שלה, בעיניים שמסוקרנות לראות את מה שיש מסביב.
כשההופעה התחילה, נשבתי בבמה. הרגשתי שהבמה שורפת אותי כשאני חי, כי הלב שלי היה איתם, המחשבות שלי היו איתם, והעיניים שלי לא הפסיקו להתרגש. ראיתי אותם מופיעים מולי, מנגנים ושרים, אומרים את המילים הנכונות, צוחקים ברגעים הנכונים, אפילו קטעי המעבר שלהם היו גדולים, הסיפורים שהם סיפרו באמצע. הם כל כך משקיעים במוסיקה ובחיבור שלהם עם הקהל שזה מדהים לראות. ראיתי את קיילי מידי פעם מזמזמת כמה שירים, מרפרפת עם שפתיה ואומרת כמה מילים בלי קול, ושמחתי שהיא מכירה אותם, שמחתי שגרמתי למישהו להכיר אותם. לא דיברנו במשך כל ההופעה, כמעט, זה נראה שאפילו לא היינו צריכים את זה, כי כל כך שקענו בתוך הטירוף. ביקשתי את רשותה בשלב מסוים להתקדם ולעמוד, לצלם אותם קצת, והיא חייכה ואמרה שאני מוזמן, אז התקדמתי וצילמתי וידאו שלהם, שיישאר לי למזכרת מהופעה שעכשיו אני מבין כמה לא יכולתי לוותר עליה. הסתובבתי אחורה, ועיניי קלטו את עיניה, והיא חייכה אליי חיוך קטן ואמיתי.
לא נשארתי כדי לחכות להצטלם איתם, הרגשתי שכבר קיבלתי מספיק. יצאנו מהמקום, הלכתי לידה, לא מדבר איתה, עדיין שותק. אבל זה לא היה מעיק, לא הייתי שתיקה מעיקה. הייתה מבחינתי לפחות, שתיקה שבה עיכלתי את הכל. לא האמנתי, עדיין לא האמנתי שראיתי אותם. הכרטיסים נגמרים מהר, ההופעות כל כך דלות, זה במזל שהיא הצליחה למצוא תאריך שבו אפשר להגיע ולראות אותם. כל כך הערכתי אותה ברגע הזה.
"תודה." אמרתי כשאני מביט בחושך של החוץ, הולך לידה. ראיתי בזווית העין שהיא מסובבת את מבטה אליי. היא רק אמרה בכיף, וחזרה להסתכל על הרחוב. נאנחתי בחיוך, ושוב שתקתי.
"איך את חוזרת הביתה?" שאלתי אחרי כמה דקות של הליכה איטית.
"מונית אני מניחה, ככה גם באתי."
"נהנית?" שאלתי, מנסה לפתח איתה סוג של שיחה, עם כמה שאני יכול. הרגשתי שאני חייב יותר מזה, אבל ראיתי עליה שפשוט לא בא לה לדבר.
"בטח," היא אמרה בחיוך ונעצרה לרגע, "צדקת, הם באמת מדהימים."
"אפילו ראיתי שהכרת כמה מהשירים שלהם," צחקתי וחייכתי, נעמד מולה, "הרגשתי טוב עם עצמי שהכרתי למישהי את הלהקה הזו." היא חייכה אליי חיוך קטן והרכינה את ראשה, תוחבת את שתי ידיה בכיסי המעיל.
"קיילי," נאנחתי, והיא הרימה אליי את ראשה, מביטה בי, "תני לי להחזיר אותך הביתה." היא הנידה את ראשה לשלילה, ואני הרגשתי את הלב שלי מתכווץ. היא אמרה שאין בזה צורך, אבל תודה על ההזמנה. התחננתי בפניה, אמרתי שאני לא רוצה לסיים את הערב ככה, לדעת שהחלפנו בו שלושה משפטים וחצי.
"ניב מה ציפית?" היא שאלה רגועה, "שאני אבוא והכל יהיה בסדר? ונשכח מכל מה שקרה? ונפתח דף חדש? למדתי שבישראל כל כך אוהבים את הביטוי הזה."
"לא ציפיתי שזה מה שיקרה," אמרתי מיד, "גם לא האמנתי שתבואי. התפללתי שתבואי, חייכתי כשבאת ונעמדת מולי, אבל עדיין… לא ציפיתי לכלום."
"החיוכים שלי לא משנים כלום," היא אמרה בקול רועד, "גם אם היה נראה לך לאורך הערב שפתאום הכל טוב. יש דברים שלוקחים זמן, מי כמוך יודע."
"לרכוש אמון בבנאדם?" הטחתי בה, "להחזיר אמון בבנאדם? ברור שזה לוקח זמן, לא פקפקתי בזה לרגע. אבל את לא יכולה להגיד, פשוט לא יכולה להגיד לי, שאין חיבור גם בשתיקה שלנו, שאין כימיה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. את לא יכולה להגיד לי שאת לא רוצה לדבר איתי, ואני באמת אאמין בזה, אני אומר לך את זה דוגרי. ואני על עצמי…" נאנחתי, "אני חייב לדבר איתך. הימים עוברים יותר לאט כשאני לא, יום מרגיש שבוע, או יותר, והימים לא עוברים. אני רואה אותך בונה לעצמך מעגל חדש של חברים ו…"
"מעגל חדש של חברים?" היא התעצבנה וקטעה אותי, "איזה בדיוק? בין אותם אנשים שאני מדברת איתם, ואותם אנשים שמהימים הראשונים דאגתי לדבר איתם? אנשים שלא יודעים דבר וחצי דבר על מה שעברתי מאז שהגעתי לארץ כי רק בנאדם או שניים בארץ הזו ידע את זה? איזה אנשים… אולי דימיוניים."
"כשחזרתי ממך למסיבה הרגשתי שאני לא מכיר חצי, מה זה שווה שיודעים מי אתה אבל אתה לא חבר שלהם, ואתה לא מדבר איתם, והם באים כי זו נחשבת מסיבה טובה. הקשרים שיש לך, אפילו המעטים שבהם את סומכת עליהם, את מדברת איתם. לא שמו לב בכלל שהלכתי בחצי מהמסיבה. את חושבת שאני נהנה מזה?"
"ציפית באמת שאנשים שיכורים, במסיבה הומת אדם, יבחינו אם אחד הלך?" עמדתי להגיד לה שאני לא סתם אחד, ושתקתי. פשוט שתקתי. אני לא הייתי סתם אחד במסיבה הספציפית הזו, אבל היא כל כך צודקת.
"יש תחנת מוניות לא רחוק מכאן, ללוות אותך אליה?" שאלתי אותה אחרי כמה דקות שעמדנו בהם בלי לזוז. היא הרימה אליי את מבטה והביטה בי מופתעת. סימנתי לה שאני לא מבין מה היא רוצה, והיא הנהנה לעצמה והתחילה ללכת. זה אומר כן? והלכתי לידה, שותק, משחק עם הידיים או תוחב אותם לכיסי מכנסיי. היא פשוט מנצחת, היא יודעת מה להגיד, בלי יותר מידי להתעצבן, יודעת לפגוע בדיוק במה שהכי מערער אותי, ובמה שהכי יגרום לי לחשוב.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" אמרתי.
"תנסה." היא אמרה ועדיין לא הסתכלה עליי.
"ההוא, שיצא מהבית שלך כשבאתי," אמרתי, שוקל כל מילה. היא הרימה את מבטה אליי ואני המשכתי ללכת, בוהה ברחוב, "זה רציני ביניכם?"
"לא דיברנו מאז שהיית אצלי," היא אמרה, והפעם אני הוא זה שהסתכל עליה, "הוא רק כתב לי בלילה שהוא מבין שהכל מסובך אצלי, ושהוא יישמח אם אני אדבר איתו כשאוכל."
"הלוואי ואני הייתי יודע להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון שלהם." נאנחתי. היא גיחכה, את הגיחוך הראשון שלה בערב, ואני חייכתי כתגובה לגיחוך שלה. שאלתי אותה מה כל כך מצחיק, והיא אמרה שזה המשפט האחרון שהיא ציפתה שאי פעם אגיד, כי כמו שהיא היכרה אותי, אני יודע להגיד בדיוק את מה שצריך כשצריך להגיד את זה, ולהרגיע בדיוק במילים הנכונות. מעבר לזה, אני יודע איך לנסח את עצמי בצורה הכי משכנעת שיש. היא הזכירה לי מקרה שקרה ביני לבין אחת המורות שיותר עצבנית עליי בחיים. שם כבר צחקתי, וגם היא חייכה. הייתי חייב את זה.
"קיילי אני רוצה שנדבר," אמרתי כשכבר הגענו לאיזור בו חנו מוניות, מחכות לנסיעה הבאה, "אני רוצה להסביר לך, אני באמת מרגיש שאני חייב לך תשובות." היא נאנחה לרגע, ואז הרימה את מבטה אליי. היא הציעה לי שניפגש עוד יומיים, או שנשב ונדבר באחת ההפסקות, ואני העדפתי כמובן פגישה רק איתה בלי שאף אחד יפריע. שאלתי למה עוד יומיים, והיא אמרה שמחר היא פשוט כבר קבעה משהו. הנהנתי אליה ואמרתי לה שקבענו, שנסכם בינינו איפה ומתי. היא הנהנה אליי בשקט וחייכה.
"בעוד יומיים אני אוכל לבוא לאסוף אותך לפחות? חבל על הכסף הזה של המוניות."
"והכסף לדלק? לא חבל עליו?". התכוונתי להגיד לה שבשבילה אני מוכן להוציא כל הון שבעולם, אבל שתקתי, שוב. רק אמרתי לה שלא, ושלא תדבר שטויות. הלכנו לקראת המונית הראשונה בשורה, והיא אמרה את הכתובת. היא עמדה עכשיו מולי, מאחוריה המונית. נתתי לה עוד חיבוק קטן, והיא נכנסה לרכב. ראיתי אותה נוסעת, ואז פונה ימינה, ורק אז התקדמתי לעבר החנייה בה חניתי. אין בנות כמוה, פשוט אין.