קבורה שקטה/דמעות שקופות

חיבקתי אותו במשך כמה שניות ארוכות, מרגישה איך כוחו הולך ואוזל מגופו, איך עורו שתמיד היה רך והקרין חמימות הופך קר ונוקשה, נצבע בלבן כשלג.
דמעות זלגו מעיני אל לחיו, דמעות שקופות.
עיניו העצומות הביטו בי ויכולתי להרגיש איך הוא מנסה לומר לי משהו אך אינו מצליח, שהוא כה חלש עד שהוא אפילו אינו מסוגל לדבר.
"אתה לא יכול ללכת עכשיו!" צרחתי עליו ועצמתי את עיני בחוזקה, מהדקת את ידיי סביב גופו הצנום, מנערת אותו, כאילו שזה מה שיחזיר אותו לחיים.
"אתה היית אמור להיות האביר שלי, אנחנו היינו אמורים לשלוט בממלכה הזאת ביחד. אני לא יכולה לעשות זאת לבדי, אני איני יודעת איך… אני צריכה אותך שתנחה אותי, שתהיה המשענת שלי בעת משבר…" קולי בגד בי. אני שונאת אצילות, והוא יודע את זה. אני בכלל לא רציתי לקחת את התפקיד, אך הוא התחייב להיות שם בשבילי, ועכשיו הוא מת, מת במקומי. החור הפעור בחזהו היה אמור להיות בחזי, הוא היה אמור לחדור דרכי ולהרוג אותי, להרעיל את גופי עד שאמות בסבל.
איזה גורל אכזר. הם ידעו בדיוק איך לפגוע בי, בצורה כזאת שגם אם תוכניתם הראשונה לא תעבוד, אז השנייה כן.
הרי אני היא מוריאל, בת הכלאיים והמכשפה הגדולה ביותר, להציל בן אנוש ממוות זה דבר פעוט בשבילי, אך החרב בעזרתה הם הרגו אותו היתה שלי, וממנה אין דרך להינצל. היא מכוסה בתרכובת של ארס שאפילו לי ייקח יום שלם במקרה הטוב כדי לייצר תרופת נגד. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע את המוות שלו.
עצמתי את עיניו והשכבתי את גופו על הדשא הקר לצידי, מלטפת בעדינות את ראשו. שערי הזהוב נפל על עיניי וכיסה מעט את פניי בזמן שלחשתי באוזנו, כאילו שהוא יוכל לשמוע אותי שם, בצד השני.
"אתה יודע, מישהי אמרה לי פעם שה מה שהולך לקרות, שאם אתאהב יום אחד האהוב שלי עלול למצוא את עצמו מת. אני לא האמנתי לה תחילה, אתה הרי יודע מי אני, אני יכולה לעשות כמעט כל דבר שארצה, אך אם השנים גיליתי שהיא צודקת.
למעשה, זה כבר קרה שוב ושוב. אתה מתת לי בכל כך הרבה חלונות זמן שונים, עד שכבר התחלתי לפקפק ביכולתי להחזיר אותך לחיים כל כך הרבה פעמים. ראיתי אותך נעלם אל מול עיני בכל כך הרבה דרכים שונות… אבל אתה יודע מה כאב לי יותר מכל? הכאב היה בלמחוק את זיכרונותיך, להשכיח ממך את המוות, את הקרב על החיים; זה היה מתסכל לראות אוותך כל פעם מתעורר ליום חדש מבלי לזכור את ההקרבה שעשית ביום הקודם.
לא היית צריך למות היום, זו היתה טעות שלי, ואני מניחה שעכשיו אני אצטרך לשלם אותה בכל יום שיעבור, בכל פעם שאזכר שאתה לא כאן…" ידיי התרחקו באיטיות ממנו בזמן שנעמדתי. בתנועה מהירה של אצבעותיי רשת לבנה הופיעה מעליו והתמצקה סביבו למבנה קבר. השיש היה לבן ומבריק ועל האבן היו חרוטים שמו והתאריך. שמלתי הלבנה שנתה את צבעה לשחור פשוט ורשת כיסתה את עיני.
"לעד תהיה הירח, בעוד אני אהיה החשכה" כתבתי על דף קטן והנחתי אותו על מצבתך. תמיד אמרתי שהחושך רודף אותי, ועכשיו הוא לקח גם אותך.

באותו יום החלו ימי האבל שלי. באותו יום הממלכה נפלה עם מותו של מלכם האהוב.