גשר מט לנפול

אני גשר, גשר מעל התהום הפעורה של החיים. על שפות התהום הם עומדים, שניים, אחד בכל צד. הם מפחדים לחצות את הגשר. הם לא פוחדים שהוא יקרוס, הם יודעים שהגשר יחזיק מעמד. לא אכפת להם מהעובדה שהוא יצטרך למתוח את חבליו, לאמץ את עצמו עד קצה יכולתו בשביל לא לקרוס תחת משקלם. הגשר רעוע כל כך, אבל הוא יוכל להחזיק מעמד. הם לא פוחדים לחצות בגללו. הו, לא. הם פוחדים לחצות מתוך פחד ממה שיגלו בצידו השני. הם לא מעיזים לחצות, לעבור את התהום, להגיע לצד השני ולראות כמה טוב העולם יכול להיות.
אבל אני יודע, הגשר יודע, שהם חייבים לחצות. אני משדל בהם, אני לוחש באוזניהם מילות עידוד, אך הם מסרבים לחצות. בשארית כוחותיי אני מנתק אחד מחבליי ואוחז באחד מהם, מטיל אותו אל מעבר לתהום. הוא נעמד שם, מביט מסביב, רואה, רואה בפעם הראשונה למה שידלתי אותו לחצות. הוא רואה בפעם הראשונה את כל היופי הזה.
וכך הם עומדים, שניהם, על שפה אחת של תהום אחת, ומביטים בשוויון נפש איך הגשר קורס לאפילה שמתחת.