מסומן פרק שישי- "התעוררות."

השמיים הכחולים והשמש היוקדת העירו על קרחת היער הטרופי,
זיעה קרה ירדה ממצחו של דילן ועשתה את דרכה עד לשפתיו היבשות והסדוקות. הוא הרגיש טיפת טל, מלוחה וקטנטנה, ליד פיו. לא היה בכוחו אפילו לזוז סנטימטר, והוא מתוך הרגל, התחיל להתווכח עם מוחו, והרים את עפעפיו ואילו רק במעט.
לבסוף, הוא פקח את עיניו במעין מצמוץ קל. אלפי מחשבות עברו בראשו – אולי נתפס בידי הממשלה? אולי איכשהו ניצל? איפה סיירה?
עיניו הביטו במשב שחור קטן שעבר על רקע כחול ושמשי.
ציפורים. חשב. איפה הוא? בעודו מנסה בשארית כוחותיו להרים את עצמו למצב ישיבה, הוא קלט ריח מוכר, ריח ישן- ריחו של הדשא הירוק. הוא אפילו לא חשב שהוא ידע איך מריח דשא, אבל מתברר שהוא ידע יותר משנדמה לו. דילן לקח נשימה עמומה והתיישב.
הוא הסיט את מבטו בפאניקה מוחלטת. סיירה הייתה שרועה לידו, מדממת, ולידה גופו של מי שנדמה כאמבר קל – או אקל.
"סיירה?" לחש דילן. עיניו נפקחו בבהלה, ולפתע, הוא הרגיש כאילו כל כאבו נעדר מעצמותיו. הוא סובב את צווארו והתחיל לקלוט. הם היו בשטח. חשופים. בכל רגע נתון כל מי שהיה עובר שם היה יכול לראות אותם.
אבל מה שהכי מוזר, זה שהוא לא ראה שום ים , או אפילו אגם בקרבת מקום. רק צמחיה משונה. האם הוא דמיין את התפוצצות המבנה? הוא לקח נשימה עמוקה והרגיש כאב חד בצלעות, הנשימה הדואבת שלו רמזה לו שלא. אין סיכוי שהוא דמיין את זה.
"סיירה," הוא החליט לזחול בקושי אל סיירה המדממת.
"סיירה, בבקשה תקומי." לחש דילן והביט בפצע הענק שעל בטנה. הוא התחיל לנתח את הפצע – ככל הנראה היא נשרטה לא ממזמן, כי הדם המשיך לנזול, ולא הייתה שום מוגלה באזור. הוא קרע מחולצתו חתיכת בד שהייתה פעם לבנה (או ככה לפחות הוא הניח) וניקה את הפצע המבחיל בעדינות האפשרית.
"לעזאזל," הוא סינן והזיז את מבטו מהפצע של סיירה, מתחיל לחפש אולי תיק, או אפילו אקדח.
משהו שיוכל להיעזר בו, אחרי סקירת מבט מהירה, הוא הבין שאין לידו כלום.
דילן נשם נשימה עמוקה והחזיק בראשו בכבידה.
'אני חייב לקום' חשב. במאמץ עילאי הוא החל נעמד בסחרחורת קלה. כשהוא נעמד, הוא הצליח להבחין בעוד שני גופות מרוחקות יחסית – ג'ייד וסטיוארט. הוא ניגש אליהם בצליעה והביט סביבו בחשדנות. הוא הרגיש את חוסר ההגיון שבדבר אבל מיקד את עצמו בלעזור לסיירה ולאחרים. הוא נפל לקרקע כשנתקל באחד מהתיקים הבלויים שהחבורה סחבה איתם. ככל הנראה של ג'ייד או אקל. הוא הוציא מתוך התיק תכשיר והסתכל בתווית.
'לפציעות חמורות בלבד.' היה כתוב באדום.
"נראה לי חמור מספיק." הוא לחש והביט בדם שנספג על ידיו מפצעי סיירה.
"סטיוארט?" הוא ניגש אל סט' ששכב קרוב לג'ייד.
"סטיוארט, בבקשה תקום. אתה היחידי שיכול לעזור לי כאן." לחש דילן והצמיד שתי אצבעות לצווארו של סטיוארט. דופק חלש , חשב.
הוא לקח נשימה עמוקה וכינס את ידו הימנית לאגרוף.
"סליחה על זה." הוא לחש לפני שהכה בבטנו של סטיוארט, בעוד זה קם בחצי נשימה מעוותת.
סטיוארט הסתובב, מתחיל להשתנק, ומפיו יצאו כמויות קטנות של מים.
"מה קורה כאן?" הוא שאל. הוא העביר יד בשיערו והשאיר אותה ליד אוזנו.
"אני לא יודע." לחש דילן, ומשך בכתפיו "כשהתעוררתי כולכם נראיתם מעולפים, אבל סיירה פצועה קשה, אנחנו חייבים לעשות משהו." אמר דילן, ממוקד מטרה.
סט' שיפשף בראשו בכאב ולפתע הביט סביבו בבהלה, כאילו בכלל לא שמע את דילן. "איך הגענו לכאן? איך נמלטנו מהמבנה? איך כולנו לא מתים?" הוא שאל בנשימה עצורה.
"אני לא יודע. אני רק זוכר מים. הרבה מים." אמר דילן בבלבול.
"טוב." לחש סטיוארט ועבר למצב ישיבה, לאחר מכן הוא נגע בידו ועיווה את פניו, הוא נשנק בלחישה מרה.
"אני חושב ששברתי את היד," לחש, דילן החטיף מבט אל ידו וגלגל את עיניו בחוסר סבלנות.
"איפה היא?" שאל אותו סטיוארט כשראה את מבטו.
"אתה חושב שאתה יכול לקום?" שאל דילן וסטיוארט סירב בראשו, דילן החזיק במותנו של סט' והרים אותו בקושי רב, הם התקדמו לאיטם אל סיירה ושם דילן הניח בגסות לא מכוונת את סטיוארט.
"אחח!" נאנק סטיוארט כשהרגיש את רגליו נופלות כנגד האדמה הקשה.
"תהיה יותר זהיר, לעזאזל." הוא אמר, ודילן רק מחה בראשו בחוסר סבלנות.
סטיוארט הוציא את קרע חלוצתו של דילן מבטנה של סיירה. החולצה כבר הספיקה להיהפך לסמרטוט ספוג דם, וסטיוארט עיווה את פניו למחזה. דילן התכופף בשתיקה והביט בסיירה.
במחווה כמעט בלתי רצונית, הוא החל להסיט קצוות שיער מפניה, ואז עצר את עצמו.
מה לעזאזל אתה עושה? שאל את עצמו שוב ושוב. מהצד סטיוארט שלח בו מבטים חשדניים.
"אנחנו נצטרך לתפור לה את זה, אחרת הדם פשוט ימשיך לנזול עד שהיא תמות, מה שלא נראה רחוק כל כך." אמר סטיוארט בנימה רצינית שנדמתה שלא ממנו.
"אתה יודע לתפור פצעים?" שאל דילן בתקווה קלה.
"נראה לך? אני עוד רגע עומד להקיא." לחש בעצבות. "גם ככה אין לנו את הכלים הנחוצים לזה."
"אתה דפוק לגמרי אם אתה חושב שפשוט ניתן לה לדמם למוות." אמר דילן בעצבנות ונעמד בקושי על שתי רגליו. "בוא איתי. הולכים לחפש את 'הכלים הנחוצים' לכך." אמר דילן במעין נחרת בוז.
סטיוארט עיקם את עיניו בעצבנות, אך בכל זאת קם.
"אולי כדאי שנעיר את ג'יי ואקל." אמר כדרך אגב.
"נראה לך?" גיחך דילן. "ברגע ששניהם יקומו הם רק יתעסקו באיך הגענו לכאן ובסוף יקשרו הכל אליי באיזשהו קונספירציה מטורפת, ועד שהם יבחינו בכלל בסיירה יהיה מאוחר מידי." סטיוארט לא היה יכול להתווכח עם דילן. הוא צדק, אקל וג'יי רק יסבכו את המצב.
"מה אנחנו מחפשים בכלל?" שאל דילן אחרי כמה דקות.
"טוב, לג'ייד יש סכין דקה בתיק שלה, אני מניח שזה יכול לשמש כמחט שלנו. עכשיו צריך לחפש משהו שישמש כחוט." אמר סטיוארט, ודילן רק הביט בו בייאוש.
"אבל גם אז. את יודע איזה זיהום יכול להתפתח אצלה? אלו לא חומרים שאפילו קרובים לחומרי רפואה." הוסיף. "ואני לא מתכוון לתפור את הפצע. מקווה בשבילך שאיפשהו עמוק בעבר שלך למדת תפירה. או שאתה בכלל ניסוי." הוא אמר כדרך אגב, ודילן גיחך למשמע דבריו, הוא היה יכול לשמוע על נימת קולו שגם הוא, כמו סיירה, מאמין בחפותו.
אחרי חצי שעה של חיפושים נרחבים במה שנדמה להיראות כיער טרופי, דילן חזר לסיירה והניח את ידו על מצחה.
"הזיהומים התחילו." הוא לחש לעצמו, כיוון שסטיוארט עדיין היה עמוק ביער מחפש אחר פתרון קסם ששניהם ידעו שלא קיים. הוא הרגיש את החום בוער במצחה של סיירה, שעמד בניגוד מוחלט לגופה הלבן כסיד. אפילו שלא הכירה אותו היא האמינה לו, ועכשיו, ככל הנראה בגללו, היא עומדת למות.
הוא שפשף בראשו בכעס. לא משנה מה יגיד לעצמו, הוא הרגיש שזאת אשמתו. אפילו כשהוא בעצמו המשיך להגיד לכולם שהוא לא ניסוי, מה יתברר אם הוא כן? מה יתברר אם הוא הגורם לכל הזוועה הזאת? ראשו סירב מיד לחשוב אפילו על האפשרות ועיניו התמקדו בפצע של סיירה.
הוא התחיל לחשוב על דרכים חלופיות לעזור, ואילו גם במקצת, כשרעש קטן הסיח את דעתו, רעש של ענף קל נגדע לשתיים. מיד הוא סובב את ראשו לכיוון הצמחייה הסבוכה.
זה לא יכול להיות סטיוארט, חשב, סטיוארט הלך בכיוון השני.
קול חלוש נשמע מכיוון הצמחייה. צעדים חלושים.
איך הוא שומע את זה? דילן מיד נעמד וחיפש סביבו נשק, לבסוף לקח את הרובה הלבן שהיה על הקרקע ליד סיירה וכיוון אותו על מקור הרעש.
לפתע, מצדו השמאלי, בחורה דקיקה הגיחה בריצה מהירה והורידה אותו לקרקע בכוח. עוד לפני שהספיק למצמץ, הרובה שלו נשמט מידיו. הבחורה הייתה מעליו, מרפקה נמצא צמוד לצווארו בצורה מפחידה, ולמרות שנראה כאילו הוא פי שלושים בגודל ממנה, הוא לא הצליח לזוז מאחיזתה הלופתת.
"תזדהה!" היא לחשה. אמנם גופה היה יציב כמו פלדה, אך קולה היה מעורער.
דילן נאנק בכאב תחת לפיתתה הקשה, אבל הצליח לקלוט את הרגש בעיניה האפורות והגדולות.
פחד.
"מה?!" צעק דילן, מבולבל.
"מה את רוצה?!" הוא הביט בה בבהלה, מאיפה היא הגיעה?
"אמרתי," אמרה לאיטה והידקה את אחיזתה עד שדילן כבר לא יכל לנשום. "תזדהה."
"דילן," לחש בנשימות מדודות. "דילן דאונייט." אמר והשתעל קלות. הבחורה הדקיקה הזיזה במעט את מרפקה ודילן ינק אוויר בצימאון.
"אני מארה." אמרה, ככל הנראה מנימוס בסיסי. היא בחנה את פניו של דילן ושבה להביט בעיניו.
"היי, מארה. אכפת לך לרדת ממני?" הוא לחש בחיוך מבולבל.
"מאיזה מתחם אתה?" אמרה בעצבנות, ככל הנראה הציניות של דילן לא מצאה חן בעיניה.
"מתחם?" לחש בבלבול.
"כן, אני רק מניחה שלפי המראה שלך ושל חבריך אתם מורדים. לא?" שאלה.
"אני לא יודע-" הוא קטע את עצמו בעצבנות. הסיטואציה נראתה הזויה בעיניו. בחורה, שכחצי ממשקלו, הצליחה להפילו בשניה על הרצפה, ועכשיו מתחקרת אותו.
"אני לא יודע מה אנחנו." סיים לבסוף. הבחורה שהתבררה כמארה הביטה בו בכעס משולב בבלבול, כנראה שזאת לא הייתה התשובה שציפתה לשמוע.
"אתם עובדים לבד?" המשיכה לשאול.
"היי, תראי בחורה, אני באמת לא יודע, אז את יכולה לרדת ממני?" אמר בתוקפנות קלה, הביט בה בעצבנות וזו רק הידקה את ידה לצווארו כשהבחינה במשהו שהסיח את דעתה.
היא הזיזה את צווארו בעצבנות והעבירה את ידיה בעדינות קלילה על הסימון שלו.
"אני לא ניסוי." לחש דילן במהירות כשקלט את מבטה ההמום של הנערה.
היא הסיטה את שיערה החום והארוך הצידה וחשפה סימון עכביש דומה במדויק לשלו.
"גם אני לא."
מארה הוציאה סכין מתוך חגורתה והצמידה לגרונו של דילן.
"היי! מה את עושה?! רדי ממני!" זאת רק הביטה בו במבט מחושב.
עיגולי זיעה עלו על מצחו בעוד הוא מנסה בכל כוחו להפילה.
"אמרתי, רדי ממני!" צעק, ומארה חייכה לעצמה.
"כן," לחשה והרפתה את הסכין מצווארו, אולם, השאירה לו שריטה קטנה וחביבה.
"אתה לא ניסוי." גיחכה.
אחיזתה של הבחורה שהתבררה כמארה התרופפה במעט. היא הסתובבה והתיישבה ליד דילן בערפול חושים.
הוא רק הסתכל עליה במעין הלם.
"מה-" הוא קטע את עצמו, "מה זה אומר?" הוא נגע בשערו השחור והקצר בתנועה מושכת, והוא חזר להיות פרוע.
"מאיפה הגעתם?" היא שאלה, בנסיון להעביר נושא, והרימה את מבטה לסיירה ואקל.
"אני לא בטוח." אמר כדרך אגב. "אבל אני חושב שהיינו-" הוא עצר את עצמו רק כדי לשמוע כמה מגוחך זה נשמע לו. "אני חושב שהיינו מתחת למים." אמר והביט בה, חיכה לראות את תגובתה.
"אתה חושב?" היא הרימה גבה בספק.
"אני לא זוכר הרבה," אמר ומארה הנהנה בהבנה.
"אתה מחוסן." לחשה אחרי כמה דקות שתיקה, בהן דילן בהה כמה וכמה פעמים בסימון של מארה, ניסה לברר אם הוא אמיתי.
"סלחי לי?" גיחך דילן.
"אתה כנראה לא יודע את זה," היא עיקמה מבט בחוסר הבנה.
כמה זמן הוא מחוק? חשבה
"אבל יש כמה אנשים, שלא יכולים," היא קטעה את עצמה, מנסה לנסח את מה שהיא אומרת בצורה הטובה ביותר. "טוב, שלא יכולים פיסית להיהפך לניסוי. הם מחוסנים. " היא אמרה.
"יש חיסון לניסויים?" הוא צימצם את עיניו בניסיון נואש להבין, אבל כל זה היה עוד דיי חדש לו.
"לא. זה משהו אצל אנשים מסוימים שנולדים, איך לומר את זה? שונים." היא שיחקה עם שיערה החום והמקורזל.
"למה אנחנו גם מסומנים, אם כך?" שאל בהטלת ספק.
"טוב, זה כי הממשלה תפסה את כל המחוסנים." היא הביטה בו בעיניה האפורות.
דילן ניסה להיזכר בכל מה שסיירה סיפרה לו על הממשלה. השידור של המורדים, הגופות, הניסויים המזוויעים.
"אם כך, איך אנחנו לא מתים?" מארה גיחכה בתשובה.
"הם סימנו אותנו בכוונה, אידיוט." לחשה והעבירה את אצבעותיה העדינות על העורף שלה.
דילן רק הביט בה בשאלה, הוא לא הבין לאן כל הסיפור מתקדם, הוא העביר את אצבעותיו על השריטה שהשאירה לו על הצוואר, משום מה, היא כבר לא כאבה.
"הם סימנו אותנו כדי לשלוח אותנו לכאן, כדי שהם יהרגו אותנו." היא החוותה בראשה לעבר סיירה ואקל. "כדי שהמורדים שנשארו יחשבו שאנחנו ניסויים וירצחו אותנו." היא אמרה, עצב עמום עלה על פניה.
"כמעט עבד להם." צחק דילן ונזכר ברצונה העז של ג'ייד להרוג אותו.
לפתע, נשימה כבדה נשמעה, ואז השתעלות. דילן נעמד במהירות והביט סביבו.
סיירה פקחה את עיניה.