אותו יום.

"היי!" קול רועם ומהיר הקפיץ אותי.
"את בסדר?" אותו קול שאל ברכות.מבעד לתלתלים העבים ראיתי דמות נערה. "אהא" מילמלתי,תוך כדי השחלתי את היד מתחת לשיער וניגבתי דמעות שלא זכרתי שזלגו.
"טוב" אותה דמות נערה אמרה כשהיא מתרחקת.
הרמתי את מבטי לתיזכור קל איפה אני ובחנתי מי סביבי. חזרתי לבהות בנעליי המלוכלכות. היה שקט, אני שנאתי את השקט הזה. הצעקות השקטות שלי הדהדו לי בראש. הצעקות שלא הצלחתי לצעוק.
כמו סרט נע, התמונות חלפו והן חוזרות וחוזרות.. תחושת הצמרמורת שהייתה בי באותו הרגע חזרה לי שוב.. אני מרגישה אותה בי. קלטתי שאני שוב בהיתי בנקודה ונתתי לפלאשבקים לסחוף אותי, הפנים שלי שוב התמלאו בדמעות.
היה שקט, אני שנאתי את השקט הזה.
התמונות רצות לי בראש, הגוף שלי נחלש וכואב לי, כואב לי.. במקומות שהוא הכאיב לי.
למה כל כך קפאתי. למה לא הצלחתי לצעוק, להתנגד לאחיזתו. למה לא הצלחתי להתנגד מספיק?
"את בוכה?" קול סקרן הקפיץ אותי.
"לא!" עניתי במהירות מחשידה ובבהלה.
נשמתי, "לא.." עניתי ברגיעה והרמתי את פניי והתלתלים קפצו. קבוצת תלתלים נחתה על פניי,לא הזזתי אותם פשוט הבטתי בחיפוש אחר הקול.
בגיחוך קל נעמד מולי והתכופף והתקרב לכיווני. נרתעתי אחורה, לא יודעת למה.
בחוסר הבנה הוא קיבל את הרתיעה שלי ולא התקרב.. השפלתי מבט במבוכה קלה כשקבוצת התלתלים עדיין על פניי.
הוא העיף אותם מפניי בתנועת ליטוף הרגשתי שקפאתי, תחושת הצמרמורת ההיא עוברת בי שוב, היה בי מין זכר לשיתוק ההוא.
הוא ראה בי משהו מוזר, הוא הסתכל אליי בעניים תכולות ירקרקות בוחנות וחיוך מבולבל.. הוא התיישב לידי במרחק. התיישרתי לכיוונו, אבל הסתכלתי למקום אחר. הוא ניסה להסתכל לאן שאני הסתכלתי אבל לא היה לו מושג על מה הסתכלתי, גם לי אין מושג. עברו כמה שניות שקטות כששתינו בוהים בנקודה לא מוחלטת.
השפלתי את ראשי ונשמתי במין אנחה.
הוא נגע לי בברך והתקרב בדאגה העפתי את היד שלו במהירות ונעמדתי.
אמרתי סליחה מהירה חטפתי את התיק שלי שנשען על הקיר והלכתי במהירות והשארתי אותו ואת חוסר ההבנה שלו לבד.
אני לא הבנתי מה לעזאזל קרה, מה זה היה.
למה התנהגתי ככה, מה היו הצמרמורות ומה היה השיתוק והקיפאון הזה שעבר בי.
נכנסתי לשיעור, כל מה ששמעתי נבלע כרקע למחשבות שלי.
המורה דיברה, ניסתה..כשהתלמידים מקפיצים הערות חסרות טקט כמו משחק כושל של פינג-פונג. צרחת המורה פיקסה אותי לרגע.. ותוך שנייה נעלמתי לי שוב.
בהיתי בלוח הריק ממילים מלא בכתמים כהים של מחיקות ישנות. וצרחות המורה ורעש התלמידים נבלעו ברקע שוב..
החיוך הזה עבר לי בראש, היד החודרנית שלו.. היד הזו, שהרגיש כאילו חדרה לתוךגופי, מתחת לעורי. הלחישות שלי, הקול הרם שלו. המילים שחזרו. "די" לחישה חוזרת. כאבי האחיזה שלו.
איך הוא הצמיד אותי בכוח לגדר ההיא.
אותה גדר שבתקופות ישנות הייתי רואה אותה כל יום, כל יום.. כשהיינו הולכים אחרי בית ספר למכולת לקנות ממתקים. אותה מכולת שממנה זיכרונות אחרים הצטרפו והשתתפו בסחף. למה ההוא שגרם לי להרגיש נאהבת, הגיב כך לבכי שלי? נזכרתי ברגע שסיפרתי לו, סיפרתי לו- שהכו אותי, שהכאיבו לי, שאחזו אותי כלכך חזק כשניסיתי להתנגד, שקפאתי, שפחדתי, שבכיתי, שלא הצלחתי לצעוק, לדבר, להתנגד.. כשסיפרתי,כשבכיתי את הזיכרון.. כשסיפרתי, איך היד ההיא אחזה אותי וליטפה את פניי, ליטפה את צווארי, ליטפה את גופי,היד ההיא שטיילה עליי. היד ההיא חדרה לגופי. היד ההיא, שנגעה בי והיד ההיא שניסתה להפשיט אותי, היד ההיא שהשליחה אותי.. היד ההיא שהכאיבה לי.
כשסיפרתי, על איך אותה יד תפסה אותי באלימות. ואיך הגיב. כשסיפרתי.
רעש כסאות ושולחנות נגררים שולף אותי מסחף הזיכרון.
אותה נקודה שבהיתי בלוח פתאום מלאה במילים, לוח לא ריק והכתמים מכוסים באותיות הכתובות בכתב עגול שנמרח. התפקסתי, הבטתי בתנועה בכיתה-באלו הישובים וממלאים דפי שורות ובאלו המקפצים בתנועתיות וזורקים הערות וממשיכים את משחק הפינג-פונג הכושל.
מאחורי המורה יושבת עם תלמידה.
ביקשתי לצאת החוצה לרגע, השתחלתי בין המקפצים ויצאתי מהכיתה. נשענתי בנפילה על הקיר ובכיתי. בכיתי כמו ילדה קטנה וחלשה.התאפסתי,ניגבתי את פניי ונכנסתי לכיתה.התיישבתי, מאוחרי המורה מסבירה לתלמידה. האזנתי למעט מדבריה כדי להבין על מה מדובר, עבודה. פתחתי את היומן והעתקתי את העמודים הרשומים וקיפלתי את דבריי בעוד כולם מקפצים החוצה. ישבתי מול שולחן ריק, זרקתי מבט לעבר הדלת ואז לכיתה-התרוקנה כמעט לחלוטין.
המורה התרוממה מהכיסא בתנועה אחידה ועדינה. תמיד נראתה לי עדינה,בעלת יופי עדין ותנועות ריקודיות עדינות.היד העדינה שלה דחפה בקלות את הכיסא וקולה הרך פנה אלי "הכל טוב?"
"כן,כן" עניתי בעודי מרימה את התיק והוא נופל על גבי.
בהליכה מהירה, מתעלמת מהסובבים, מהפונים אליי. בהליכה מהירה, הלכתי לעבר השירותים.
נכנסתי לתא ונעלתי, צנחתי. צנחתי על הריצפה. ובכיתי.
יצאתי והתיישבתי באחת הכיתות בפינה עם אוזניות ומשם? הזיכרונות, סחפו.סחפו.סחפו. ונסחפתי.
הרגיש לי כאילו אלפי עיניים סקרניות וחודרניות בוחנות אותי, בעודי מנסה להיבלע לי בפינה, להסתתר.
בכיתי, ניסיתי להחזיק את עצמי, אבל בכיתי.
בגופי הרועד, בידי הפוצעת וידי הנפצעת בניסיון להסתגר ולהיבלע בעצמי.
אחזתי את רגליי, שערי מונח על פניי מסתיר את הדמעות הצונחות אחת אחרי השנייה.
רעדתי, נסחפתי.. נסחפתי.
תמונות רצות בראשי, תמונות, צלילים, סרטים. הקול הרם שלו, הלחישות שלי-היד המכאיבה שלו, היד הכואבת שלי. והתמונות רצות.. נזכרתי, באיך הוטלתי ונהדפתי על ידי הגדר.. איך הוצמדתי לרכב החונה.
וכמו סרט נע,זיכרון אחר זיכרון.. נזכרתי במילים הכואבות שהבן אדם ההוא-שגרם לי להרגיש כלכך בטוחה פעם. שמע את הבכי שלי, ואמר מילים כל כך מכאיבות. נזכרתי, בקול הרך שלו…שכל-כך אהבתי לשמוע. הוחלף בקול הרועם שמזכיר לי כאב.
הגוף הרועד שלי, נתפס בחיבוק.. הייתי בסחף כאב. הגוף הרועד שלי נשלף מהפינה שקיוויתי שתבלע אותי, האוזניות נשלפו מאוזניי וגופי הרועד נגרר ונדחף לכיוון השירותים. הדלת נטרקה ברעש.
וצנחתי, צנחתי.
גופי הרועד נגרר על הריצפה הקרה לפינה.
קיפלתי את גופי כשראשי מונח על ברכיי וידיי אוחזות ברגליי.רעדתי.בכיתי.נשמתי בכבדות. זרמי כאב עברו בי. וכל פעימת לב-דקירה.
גופי נתפס בחיבוק חזק ויד רכה ניגבה את דמעותי, קול רך לחש לי. אבל נשמע הוא כרקע לצרחות שלי.
הנשימות הכבדות והמהירות התגברו.. מעיניי צנחו דמעות במהירות. קריאה בשמי חזרה שוב ושוב ע"י קול רך ומרגיע. האחיזה הנעולה שלי השתחררה וידי נפלו לצדדים.
לפתע נפתחה הדלת ברעש צורם..
וננעלתי לי שוב. "מה קרה?" נשמע קול מודאג וסקרן. מילמולים מסביבי נשמעו לי ברקע, הצרחות בראשי התחזקו. הנשימות שלי נהפכו לכבדות יותר,גופי רעד ופניי רטובות. יד הונחה עליי ועבר בי זרם כאב.
מבטי הופנה לנערה מולי, עיניים ירקרקות הביטו בעיני, עיניים ירקרקות בעלות סיפור.
מילמלתי בקול רועד "די", "די" , "די"
הסרט הנע המשיך בראשי, היד החודרנית והמכאיבה ההיא, הקול המצחקק והרם ההוא והלחישות שלי, "די, די, די" לא הפסקתי למלמל בעוד יד אוחזת בידי הפוצעת בניסיון משיכה מידי הנפצעת. מילמלתי בקול רועד חסרת נשימה,נדחקת לפינה ומשפילה מבט "די, בבקשה". ראשי נשען על הקיר ושערי נפל על פניי.
היד הרכה אחזה בי והזיזה את השיער, העיניים הירוקות המרגיעות היו שם, העיניים עם הסיפור.
הקול המרגיע והרך שלה. הרעידות נרגעו והנשימות שלי לאט לאט חזרו לקיצבן.
הקול הדואג והסקרן ההוא התגלה כאישה ברונטית ומראה נשי ומכובד.
אישה עם עיניים חומות כהות דואגות.
היא שאלה אם אני בסדר, "כן..כן,כן" חזרתי בעודי מסדירה נשימה ומרגיעה את הרעידות.
העיניים הירוקות, הבחנתי. העיניים הירוקות נעלמו. האישה עם הקול הדואג והסקרן התרוממה לאחר שליטפה את רגלי.
נערות עברו, חלפו,באו והלכו נכנסו ויצאו. ושאלות המה קרה נבלעו ברקע.
הנשימות שלי האיצו. גופי החל לרעוד. כאב חד עבר בי. נשארתי אני,הזיכרונות.. והקולות שנבלעו ברקע.
לפתע הדלת נפתחה בסערה, העיניים הירוקות עם הסיפור התייצבו מולי.עיני הדומעות פגשו בהם.
עיניים חומות בהירות הביטו בי,עיניים דואגות,עם סיפור לא מובן..עם סיפור חבוי,עם הרבה סיפורים. לצד העיניים תלתים מבריקים קיפצו. אישה רכה,מראה אימהי וחם.
יד עדינה ורכה לא מוכרת נשלחה אליי ומשכה אותי, לקחה אותי למשרד.
בדרך,אלפי עיניים בוחנות, יורות מבטים חדים ובין תלתיי ניסיתי להסתתר.
אותו יום המשיך כרגיל, כמו כל יום. כאילו ולא קרה דבר.
וגם ימים אחר כך, כבר הרגל זיכרונות נשארים בי. כבר הרגל, נשאר בי, נשאר בי זיכרון, וכאב.