הייתי פעם עונה 2 פרק 4 (24)

שחר.נ. 05/01/2016 609 צפיות אין תגובות

"נפגשנו היום.. והיה נחמד לנו איתך אתמול אז הזמנו אותך…" יעל מסבירה. אני מביטה בה ומנחייכת חיוך צבוע, כהרגלי. אני מתישבת, הן מזמינות ואני מסתפקת בכוס מים גדולה. "איפה אתם גרות בכלל?" אני שואלת אחרי שעתיים בערך של סיפורים, ובדיחות. הכל זרם בטבעיות. "בנווה כרמל, מושב קרוב." תמר עונה. "אה.." אני מחזירה ומוצאת את עצמי אוכלת מהגלידה של שירה. אני נזכרת באהוד ונתקפת צמרמורת. "איך אתם עושות את זה?" אני שואלת. והן מרימות את מבטן אלי. "מה?" שואלת שירה בתמימות. "איך אתם גורמות לי להרגיש כאילו הכל טיבעי? כאילו לא קרה כלום לפני חודש ושבע עשר ימים?" אני מעבירה את מבטי על פני שלושתם. תמר מושכת בכתפיה. "אנחנו טיבעיות…" אני מביטה בשעון ונזכרת בדולב. "אני חייבת ללכת היה לי ממש כיף.. אני מביאה חיבוק לכל אחת מהן והולכת לביתי. דולב כבר יושב על ספסל ליד בייתי. "היי" אני אומרת נבוכה, האמת שהייתי מעדיפה להתארגן קצת לפני, אולי להחליף בגדים להתאפר קצת. "היי" הוא מחייך חיוכו מגיע לעניים, חיוך יפה. אני הולכת לצידו ואנחנו מדברים, מטיילים ברחובות העיר. "יש לי מקום להראות לך" הוא מעקל את זווית פיו כלפי מעלה. אני הולכת אחריו בשטיקה. אחנו מגיעים לשדרת עצים, במקום ללכת לאורך הרחוב אנחנו סוטים לבין העצים. אנחנו ממשיכים ללכת, מועכים את העלים תחתינו. —"דולב?"
– "כן?"
-"אני לא מעצבנת אותך? אתה מעריף עלי אהבה ומה שאני מחזירה לך, זה תיסקול, זה הצרות שלי" הוא נאנח. "את כבר אמרת את זה, ואני יחזור." הוא נעצר, ומביט לי בעניים. "אהבה זה לא דבר נימדד, זה לא דבר שאני רואה אותך כמו כולם, אני רואה את המאבר שלך." אנחנו ממשיכים ללכת קצת בשטיקה.
-"מאיה?"
-"כן?"
-"אני חושב שאני אוהב אותך"
אני מרגישה סומק קל מציף אותי, ופרפרים קטנים מתעופפים בבטני, רגש שלא הרגשתי כבר חודש ושבע עשר ימים. שוב שתיקה מעיקה.
-"דולב?"
-"אה?"
-"אני רוצה להחזיר לך אהבה.. אבל הלב שלי עדיין שבור, אני לא יודעת מתי הוא יהיה שלם שוב, אני לא יודעת אם תצליח לחקת לי את כל הזמן הזה, אבל אני רוצה שהאהבה שלי תיהיה בריאה." אני נחנקת וממשיכה. "אני לא רוצה שלאף אחד ישבר הב, אני לא רוצה שמישהוא יצפה ממני משהוא, אני אולי אוהבת אותך.. אבל עדיין הרגשות שלי מערבים, עדיין אני לא פתורה בשביל עצמי." דולב עונה. "אני יכול לחכות, ברור שאני יחכה בכיליון עניים, אבל אני יחכה לך כל זמן שרק תרצי." אנחנו נעצרים ואני רואה סלע ענק חצוב בטבעיות בצורת כיסא. העצים מצילים את האזור וגורמים לאווירה נעימה לשרור. ניכוח דשא ורקפוץ ממלא את האוויר. אני נושמת עמוק וממלא את ראותי. אני מתישבת על הסלע, ודולב מתישב על סלע ממול. יונה עפה מולנו, יונה צחורה, יונה חסת דאגות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך