שקופה פרק 11

נקודת מבט אור

שקעתי בתוך ספת העור החומה שבסלון. ספל הקפה שהכנתי בעת הגעתו של דיימון נמצא בתוך ידיי, קרוב לחזה. חשבתי על מה שאני עוברת לאחרונה ולמה אני עוברת את כל הדברים הללו, אבל דבר אחד בער בליבי, רציתי להגיב לדבריה של גיילה בווטסאפ, אני לא יודעת למה דווקא עכשיו, למה דווקא במצב הנואש בו אני והוריי נמצאים, אבל בדיוק אז רציתי להגיב לה. רכנתי לעבר המכשיר הקטן ודפדפתי בין ההודעות עד למה שגיילה כתבה, רק על מנת לוודא שזה לא חלום, סיוט.
אבל זה היא הייתה שם, הן היו שם, כל חמשת המילים, העיניים שלי לא זזו מהן,
"אח של אור נכנס היום לכלא!" ושני סמיילים, האחד מופתע, והאחד שטן. ההודעה כמובן הובילה לתגובות שונות כמו התגובה שמעליה התנוסס השם "גיא" שכתב,
"משפחה של פושעים". או של נטשה "אמה, לגמרי!" ועוד תגובות שכללו "כלבה", "מפגרת", "אין לה חיים." ועוד הרבה שאני אפילו לא מסוגלת להגיד. לאחר שהוכחתי לעצמי שזהו לא חלום, קירבתי את אצבע יד ימין שלי אל המקלדת, אך היא לא אפשרה לי לכתוב בה.
זה היה בגלל הקו הכחול והארוך שהוצג במרכז המסך שעליו נכתב בכתב מרובע וטיפה נטוי,
"לילי הוציא\ה את אור מהקבוצה"
נכון, שכחתי. הטחתי את המכשיר על הרצפה, ולמרות שהוא לא התרסק הקול שהפיק גרם להוריי לקפוץ בבהלה מהמטבח בו ישבו עד לאותו הרגע.
"אורי? את בסדר?" זה היה אבא שלי. הוא אחז בידו את טלפון הבית והביט בי במבט מודאג.
"כ-"
"חכי רגע." הוא קטע אותי. הוא נכנס למטבח והותיר את אמא מביטה בי.
"מי מדבר איתו הטלפון?" שאלתי אותה.
"סתם." ענתה לי. "אני כבר באה." וגם נכנסה למטבח.
לא הבנתי מה היה פה עכשיו, אבל זה לא מאוד עניין אותי, עכשיו רציתי רק להתכרבל בתוך עצמי. חבל שהוריי הרסו את תכנוניי. אבא שלי צעד אל הסלון, הפעם הטלפון לא היה בידו. הוא התיישב מולי על בפה חומה וארוכה מולי ולידו אמי.
הם הביטו בי במבט מודאג.
"מה?" שאלתי ומבטי נדד ביניהם.
"מה?!" הפעם הייתי תקיפה יותר.
"אורי…" החל אבי להגיד. הוא ליטף את שפמו עם ידו הימנית והיד השנייה נחה על ירכו.
"כפי שאת יודעת, החיים שלנו עומדים להשתנות בקרוב." אמר והיה אפשר לזהות את המתח ששרוי בו.
"אדם עומד לעבור לכלא, אבל כפי שאת יודעת בדילייטי פולס* אין כלל בית סוהר." המשיכ אבי בדבריו. "הכלא היחיד הקרוב לפה הוא חמש שעות נסיעה מכאן, לכל כיוון. נראה שלא נמצא זמן לבקרו וזה קצת בעייתי…" הפעם זאת הייתה אמי, כנראה היא הבינה שאבא שלי לא מסוגל לדבר עוד, היא רכנה על גבו ותופפה על כתפיו.
"לאן- לאן אתם חותרים?" שאלתי בדאגה, השיחה הזאת, היא לא נשמעת מבטיחה במיוחד…
אמא שלי נשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה.
"אנחנו עומדים לעזוב את העיר."
***
נקודת מבט אדם

התא הקר והאפור אירח לי חברה כמה שעות טובות לפני שאית'ן נעמד מולי.
"נו? מה קורה? מה הם אמרו?" שאלתי והצמדתי את פניי אל הסורגים.
"אין ערעור, מה שעשית הוא בלתי נסלח." הוא אמר כשחיוך מרוצה מרוח על פניו.
"למה יש לי תחושה שאתה לא באמת ניסית?" מלמלתי בשקט וצעדתי לספסל שהיה בפנים התא.
"מה אמרת?!" שאל איתן בכעס ונצמד אל סורגי התא.
לא עניתי לו. רק הרכנתי את ראשי אל רצפת הכלא האפורה.
"אתה יודע מה? תעזוב!" הוא אמר לבסוף בכעס וגיחוך יצא מפיו. "אני מרחם עליך. אתה נשארת אותו דבר מאז היסודי! קטן, ואני גדול." הוא נענע את הסורגים והם השמיעו רעש צלצולים. לאחר מכן הוא הלך והשאיר אותי בתא לבד, כשכל הזמן פניי מורכנות מטה.