"כן המפקד." פרק 20: "המשפט של לאון ווקר."

" וואו." מסיטה את מבטי מהחלון שמשקיף לחדר של המפקד ועיני נפקחות בהלם לדבריו של לאון.
הוא מסתכל עלי לכמה רגעים ויוצא לו גיחוך קטן, הוא מהנהן אלי באטיות ומחזיר את מבטו אל החלון גם כן כשהוא מסתכל על אחיו על המיטה שמראה סימנים של התעוררות משינה עמוקה.
"אז שלושתכם אחים.." אני אומרת בפליאה
"כן, אני וליאור יצאנו דומים לבל, וגו'נתן לאביאל."
"למה אתה לא קורא להם אמא ואבא?" אני מכווצת מעט את עיני והוא מעביר את היד שלו על הכוס תה החמה שלו, הגשם מטפטף לו על החלונות שמסביבנו
"שאלה קשה." הוא מתוודה וצוחק מעט, אני מהנהנת בשלילה.
"אתה לא חייב לענות, זה בסדר." אני מחייכת אליו בחיוך קטן ומסתכלת על המפקד.
לאון מחזיק בתה הרותח, אני מסתכלת עליו וחשה בעצב שלו ואני לוקחת לגימה קטנה מהקפה שלי.
אני מחייכת מעט אל לאון ועוקפת אותו לאט, אני פותחת בעדינות את הדלת של החדר של המפקד,

"האמיצים אולי לא יחיו לנצח, אבל הזהירים לא חיים בכלל." לאון אומר ואני מסובבת את מבטי אליו, הוא לא מסתכל עלי ולוגם לעוד רגע מהכוס תה שלו ומתקדם לחדר ההמתנה.

אני מסתכלת עליו ומנסה להבין באיזה הקשר הוא אומר את המשפט העמוק והעוצמתי הזה.
אני מסתכלת על לאון עד שהוא נכנס אל חדר ההמתנה ופותחת לאט את הדלת.
אני נכנסת ל בפנים והמפקד מטה את ראשו אלי.
שערו הארוך נופל על פניו הטהורות והפצועות,
עיניו עצומות אך הוא מרגיש בנכוחות שלי,
אני מחייכת אט אט ולוקחת כיסא מהצד ומתיישבת לצד המיטה,
אני מסתכלת על פניו וידו עולה באטיות לפני ומנקה את הדמעה שהספיקה לרדת,
"די לבכות יפה.." הוא אומר בקושי ועיני נפקחות שאני שומעת את קולו לאחר כמעט 4 חודשיים.
"כלכך טוב לשמוע את קולך.." אני אומרת בעדינות ומושכת את השיער באטיות מפניו, מחכה שעיניו יפקחו ואוכל להסתכל בהם.
שהעיניים שלו יאמרו לי שהכל בסדר,
שיאמרו לי שהכל יעבור ואני אוכל להעביר את שפתי על שפתיו.
"יסמין.." גבותיו מתכווצות מעט ואני מחייכת מכל מילה שיוצאת מפיו, מלטפת את שערו בעדינות
"לא נשאר לי עוד הרבה זמן." הוא אומר בישירות ואני מסתכלת עליו, יוצא לי גיחוך רטן מהלם ואני מהנהנת.
"אתה תהיה בסדר." אני אומרת והוא בא להשכיל מילה "תפסיק." אני קוטעת אותו ואומרת בקול רם.
עיניו של המפקד נפקחות בעדינות.
הוא מסתכל עלי.
והכל מכה בי.
הכל.
"אני לא רוצה לאבד אותך." אני אומרת ביהירות והוא מסתכל עלי בעדינות, מלטף את הלחי שלי בעדינות..
"כל שנייה שעברה בבסיס הייתה כמו נצח." הוא משתעל מעט ומתקשה להמשיך,
אני מלטפת את שערו.
הדמעות נופלות מעיני כמו ברז ששכחו לסגור עד הסוף, מטפטפות להן ב כלכך טביעות.
"אני שוכב במיטה וחושב כל הזמן עליך, על העיניים הכחולות והזוהרות שלך ועל השפתיים העבות והגדולות שלך .. ועל האף הקטן והישר שלך, על הגבות העבות והדומיננטיות שלך,
על הסנטר והמצח שכלכך ממוסגרים בתווי פנים שלך. על היופי שמקסים אותי כל פעם שאני מביט בך." הוא אומר בחיוך וליבי בעננים, מקשיבה ומחייכת,
אני מסתכלת על פניו בחיוך גדול והוא ללא ספק לא הולך לרדת בזמן הקרוב,
זה גורם לי להיות מובכת מעט שאני כלכך מתלהבת מדבריו ויוצא לי צחוק קטן.
"בחיים לא חשבתי שתצליח לעלות על פני חיוך כזה." אני אומרת בחיוך גדול, כמו ילדה בת 12 שמי שהיא אוהבת נישק את הלחי שלה.
"איך בבסיס?" הוא מחליף נושא וממשיך ללטף את הלחי שלי בעדינות, הדמות של המפקד מתחילה להיסדק ואני מרגישה שהקשר שלי ושל המפקד חוצה את הגבולות הברורים שלו,
ולא אכפת לי.
"אח שלך מריץ אותנו, אתה סתם רכיכה. לא עושה איתנו כלום." אני צוחקת וחיוך מתפרס על הפנים היפות של המפקד, והחיוך הארור הזה.
רק לא הוא עוד פעם.
המפקד מסתכל בעיני ואני עליו עם חיוך על פנינו,
זה כלכך מוזר לי הסיטואציה הזו.
אך אני מבינה שהמשפט של לאון ווקר הולך לשנות את חיי.
אני מטה בעדינות את פני הצידה ומביטה בעיניים האלו,
בעיניים שמהיום הראשון שזכיתי להכיר ולהתאהב בהם.
המפקד מסתכל בעיני ולא מזיז את מבטו מימני,
אני מצליחה להבחין בין כל הפצעים שלו את התשוקה שלו אלי. אני מרגישה את זה.
אני רוקנת את פני אט אט אל המפקד שלי והוא מקרב את ראשו בעדינות אלי.
הנשיפות והשאיפות שלנו כלכך קרובות.
זה הרגע.