הסוד- פרק 4

רייסי התעוררה ב1 בצהריים לקול ציוץ הציפורים. ״אמא לא מצאה אותי!״ שמחה בליבה. היא פתחה את תיקה וחיפשה את פרוסת הלחם שמרגרט הביאה לה. ״רגע, בעצם אין לי מושג כמה זמן אחיה על פרוסת הלחם הזאת, כדאי שאוכל ביס או שניים ביום ובינתיים אחפש עוד אוכל״ היא החליטה.
עבר שבוע ורייסי המשיכה ללכת וללכת בלי לדעת לאן. כל פעם הייתה מוצאת איזה ספסל לנוח בו או מחסן ריק אך בדרך כלל המחסנים היו מלאים קורי עכביש וחולדות. רייסי הלכה והלכה והשמש החלה לרדת אבל לא היה לה איפה לישון, זו הייתה שכונה ללא ספסלים. ״אולי אשן על הריצפה?״ חשבה לעצמה. אך בדיוק כשמחשבה זו עלתה בראשה היא שמה לב לסמטה צרה שבין הביניינים הייתה תיקרה ובתוך הסימטה היו ספסלים- ממש חלום לנוודה כמוה. היא הניחה את התיק בתור כרית והלכה לישון על אחד הספסלים, אבל לא הצליחה להירדם, הציק לה העיניין עם המעטפה. ״מעניין מה יש שם, אולי זה משהו רע והלב שמצויר הוא ציני? אולי זה צ׳ק ללימודים בשבילי? אבל אמא- זאת אומרת לינדה- בחיים לא הייתה מביאה לי כסף.. אולי זה מכתב מהאמא האמיתית שלי ואני מאומצת? זה מסביר את הלב ואת זה שלינדה הסתירה את זה ממני״ רייסי התחילה לפתוח את המעטפה אבל עצרה ״ואולי זה משהו רע? אני לא רוצה לשנוא לגמרי את הבית הקודם שלי, אני אשאר עם התקווה שזה משהו טוב ואלך לישון״ היא החליטה וליבה צרב כשחשבה על המילים ׳הבית ה ק ו ד ם שלי״. היא הכניסה את המעטפה לתוך המכנס שלה ונרדמה.
פתאום משהו העיר אותה, היא הסתכלה לשמיים אבל היה חושך מוחלט. היא התבוננה בסמטה והבינה מה הסיבה להתעוררותה, חבורת נערים לא כל כך מאירי פנים בגיל 16 ניצבה מולה.
״היא ערה, מישה״ אמר בחור שמנמן ומישהו (כנראה מישה) שניראה כמו ילד מגודל הסתכל עליה בבוז. ״זה השטח שלנו״ הוא אמר בקול מפחיד כמו של מישהו מהמאפיה. ״סליח..ה אני לאאא ידעתי״ מילמלה רייסי. ״עזוב אותה, היא סתם ילדה קטנה״ אמר אחד הבחורים, גופו היה מלא בקעקועים וראשו היה מגולח פרט לבלורית ירוקה. ״היא פלשה לאזור שלנו באגס, היא צריכה לשלם!״ ענה לו מישה. ״אבל מה כבר-״ ״שתוק! אמרתי שהיא צריכה לשלם אז היא תשלם! ברור?! אתה לא רוצה לגמור כמו ג׳ייל, נכון?״
כולם הסתכלו על מישה במבט מפוחד, כנראה לא קרה לו משהו טוב… ״מה יש לך להציע לנו?״ שאל בחור שעד עכשיו עישן סיגריה מהסוג המסריח. ״א-״ ״רק אני שואל את השאלות!״ צעק מישה. ״מה יש בתיק?״ הוא שאל. ״רק-״ ״עזבי, לא איכפת לי מה יש בו, תביאי אותו״ רייסי הושיטה את התיק, הרימה את השמיכה והתחילה ללכת תוך כדי שהיא מנגבת את הדמעות. ״הי! את השמיכה לכאן!״ צעק לה מישהו מאחורה. היא זרקה אליהם את השמיכה ורצה בבכי במורד הרחוב. ״אני לא יכולה להמשיך להסתובב