פרק 23 – להרוס הזדמנות
הוא צוחק. הוא ממש עומד שם, ומחייך. חיוך, עם צחוק. הכתפיים שלו זזו לשנייה.
ניסיתי להישאר. ניסיתי חזק. חיזקתי את הרגליים שלי על הרצפה, מונעת מעצמי ללכת אליו ולמחוק לו את החיוך הדבילי הזה מהפנים. זה עיצבן אותי אבל ניסיתי להרגיע את עצמי בראש. הייתי צריכה ללכת בכיוון האדישות, אבל זה היה כאילו שהוא ניסה ממש חזק לגרום לי להתעצבן.
"מישהו רוצה לשתות?"
בר היחידה שהרימה אליי את הראש. "אני אבוא איתך."
"לא צ-" המבט שלה קטע את דבריי. היא ראתה את הסיבה לצמא שלי. הוא עמד ליד השולחן עם האוכל והשתייה.
היד של אורי גלשה ממני כשהלכתי לכיוון השולחן, עם בר לצידי.
"מה את מתכננת לעשות?"
"לשתות.."
"דני.."
"את גם ראית את זה, נכון?" לחשתי אליה.
"בבקשה."
ואז הגענו לשולחן. מזגתי לעצמי לשתות ובר לקחה בקבוק אחר, עומדת לצידי.
"אתה מסתכל עליי."
והוא לא ענה. הוא שוב צחק. אבל הסתכל על אורי כשעשה את זה.
"אהבתי את התחפושת." הוא אמר, אחרי חצי דקה של שקט. רגע לפני שהתכוונתי לעזוב את המקום.
הוא לא היה יכול לאהוב אותה. היא הייתה מטופשת. לא התארגנו כמו שצריך למסיבת פורים, ונשארנו עם אוזניים ואיפור על הפנים. הוא לא אהב אותה, אז זו הייתה הדרך שלו להשאיר אותי מלחזור אל החברים שלי.
"מה הבעיה שלך?"
"לי? שום בעיה." הוא העביר את המבט ממני אל אורי שוב, והחזיר את החיוך לפנים.
"את באה?" בר האיצה בי.
"כן, כבר, תלכי, אני כבר באה ברבור." היא נתנה לי מבט לא מרוצה אך הלכה מהמקום בכל זאת.
התקרבתי שוב לשולחן, לוקחת את הבקבוק ומוזגת לי כוס שאני לא צמאה מספיק בשבילה. לקחתי שלוק והחזקתי אותה קרוב לפה שלי. עדיין עם הפנים לקיר.
"אתה מסתכל עליי וזה לא נוח לי."
ואז הוא סובב אליי את הראש בפעם הראשונה. "אני לא מבין מה את עושה עם הילד הזה." הוא אומר מספיק חזק שרק אני אשמע.
ברצינות? הוא היה רציני. יכולתי להתיישב ולהסביר לו את כל הסיבות שאורי לא יפגע בי כמו שהוא פגע בי. עד כמה הוא כן ופתוח איתי. ועד כמה שהוא אפילו לא ילדותי. יכולתי לעשות רשימה ארוכה עם יתרונות. רשימה ארוכה מאוד. אבל החיוך הזה שעדיין היה לו על הפנים, כשהוא אמר את המשפט הנוראי הזה, הביקורת הנוראית הזו, עם החוסר מודעות עצמית, גרמה לי לוותר. הוא לא היה שווה את זה.
לקחתי את הכוס שלי והתרחקתי מהמקום. חוזרת לשיחה הסתמית שלהם על חוויות מחג פורים בשנים הקודמות שלהם. רועי היה זה שדיבר הפעם. וזה היה סיפור שלא שמעתי. רועי דיבר 90% מהזמן שהיינו יחד, ועדיין זה לא היה הקצה של כל הסיפורים שיש לו בתיק.
"אמרת שאתה לא צמא."
"התחרטתי." אורי אמר כשהוא לוקח ממני את הכוס, ואת היד השנייה שלו מניח על קצה הגב שלי. ואפילו לא עניין אותי אם דור המשיך לעמוד שם ולחייך.
__________
"רגע,״
״אני מחכה."
"שיט!" אורי צעק אל הפלאפון.
לקחתי ממנו את הפלאפון שלי בחזרה, אחרי שהשאלתי אותו לחצי דקה מוסתרת, כשהוא לא יכול היה להביא את שלו לשמירה.
וכשהסתכלתי, ראיתי שמשחק הכדורגל נגמר. לא ידעתי מי שיחק, וגם אם הוא היה אומר לי לא הייתי יודעת.
אני וכדורגל היו שני עולמות שונים שלא נפגשו לעולם. אפילו לא ראינו אחד את השני מרחוק.
"הפועל הפסידה." הפנים שלו לבשו עצב אמיתי.
"משחק חשוב?"
"לא."
"יופי," התרווחתי והעליתי את הרגליים שלי על הכיסא שהיה מולי, "כי לא ידעתי עד כמה להעמיד פנים שאכפת לי."
הוא צחק, "כשתהיי במשחק יהיה לך אכפת."
"אני לא אהיה במשחק."
"אני אקח אותך."
"אני לא.."
"זה משהו שחשוב לי."
"ואני מכבדת את זה, אבל אתה לא תבוא איתי לקנות איפור-"
"אני אבוא אם תבקשי ממני." הוא התפרץ לדבריי.
"כן?"
"בטח. אם זה משהו שחשוב לך."
"ועוד דברים נשיים, ממש, ממש נשיים."
"אין לי בעיה."
"ואני אבקש ממך להחזיק הכל, או לשאול את המוכרת איפה זה נמצא."
"שום בעיה."
"או לשאול אותה על מה היא ממליצה."
"אני יכול להוריד בגדים ולהגיד לכל אחד שעובר שאני גיי."
"זה קצת קיצוני…"
"ועדיין את לא מסכימה לבוא איתי למשחק."
"אורי, אני לא מבינה-"
"את תביני תוך כדי."
"יש שמועה על משהו שקוראים לו 'נבדל'."
"ואם אני אסביר לך את תביני." הוא קירב את הכיסא שלו לשלי. "את חכמה מספיק."
"אני חכמה כשאני רוצה להבין דברים."
"אמרתי שאני אעמוד ערום בסופר פארם ואת לא מוכנה לעשות דבר קטן בשבילי?"
"לא את הדבר הקטן הזה, אבל דברים קטנים אחרים.."
"כמו מה?" הוא התקרב אליי עד ששפתינו כמעט ונגעו זו בזו.
רעש של צעדים בחול גרמו לנו להתרחק. אנשים לא אמורים להסתובב באיזור.
"אורן."
חוץ מהקצין התורן.
הוא חייך אליו, לא מודע להתחכמות שיוצאת ממנו כשהוא מעוות לו את השם בכוונה, ותיקן אותו מבלי ליחס לזה יותר מידי חשיבות, "אורי."
"כן, מצטער." הוא חייך קלות.
"בשביל מה האסיפה פה?"
"אני מארחת לו חברה."
"ואתם יודעים שזה אסור?"
אני לא אדם אלים, אבל כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע היה להרביץ לו. לדחוף אותו משם, מחוץ לשדה הראייה שלי.
"ואי אפשר לעזוב את זה? אני משאירה אותו ערני יותר."
אורי הבין את המשמעות השנייה של המשפט, כי ראיתי אותו מחייך לצידי.
וגם דור הבין, כי החיוך הקודם שלו עזב את אזור העיניים.
"לא אני קבעתי את החוקים."
"באמת, דור."
"דניאל, אל תגרמי לי לעבור על החוקים."
קמתי ממקומי, יוצאת מהעמדה, יודעת שדור ילך אחריי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" לחשתי אליו בעצבנות.
"ממלא את תפקידי כראוי." הוא חיקה את הטון שלי.
"דור, אני מזהירה אותך,"
הוא חייך חיוך שחצני, "מזהירה?"
"זה לא קשור אליך, ואני לא קשורה אליך יותר, אתה לא יכול-"
"היי, הכל בסדר?" אורי הגיח מאחורינו, גורם לי להשתתק ולא להסגיר שום דבר מהשיחה.
"אתה לא יכול לצאת מהעמדה." דור הצביע חזרה למקום שבו הוא היה אמור להיות, ומבלי יכולת להתווכח, אורי נכנס שוב.
הרחבתי אליו עיניים. "מה זו ההפגנת כוח הזו, זה עלוב."
"דניאל."
"תישאר מחוץ ל-"
"וויתרתי לכם כבר פעם אחת, אני לא יכול להמשיך לעזור לכם בדבר החמוד הזה שאתם-"
"דני." שמעתי את אורי קורא לי, והלכתי אליו מבלי לחכות לסוף המשפט של דור.
"זה בסדר. באמת. תודה שבאת."
"לא, רק תן לי לדבר איתו-"
"לא צריך. הוא כבר שתק על זה שהוא תפס אותנו בפעם האחרונה. אני לא רוצה להתגרות בזה."
"מה קרה ל'לפחות נהיה מרותקים יחד'?" התגריתי בו.
הוא צחק, העביר ראש לאחור וראה שדור עדיין עומד מאחורינו.
"אולי באמת כדאי שתלכי,"
"אתה מסלק אותי."
"לפני שאני אמצא את עצמי משקר למשטרה על רצח."
גלגלתי אליו עיניים.
"זה בסדר. נדבר מחר. יהיה לך מספיק ממני מחר."
הפנים שלי הראו לו משהו קטן שמזכיר חיוך. היום כבר יום רביעי וקבענו לצאת מחר. בפעם הראשונה מחוץ לבסיס, בזמן בית. דייט אמיתי.
הייתי מוכנה לזה? לא.
אבל הזה שעמד מאחוריי רק גרם לי לרצות את זה יותר. להוכיח לעצמי שאפשר בלי הבלגן.
"טוב, שמירה נעימה."
דור דיבר עם אורי כמה רגעים, ואחרי פחות מדקה כבר שמעתי צעדים מתקרבים אליי.
היה מרחק הליכה של כמה דקות עד לאזור מיושב של הבסיס, ואף פעם לא אהבתי ללכת לבד באזור הזה. אבל העצבים שהציפו אותי גרמו לי להאמין שאוכל לנצח גם מחבל אם הוא יופיע עכשיו מולי.
"את צריכה ליווי?"
"אני צריכה שתהיה בשקט."
הוא צחק. הוא היה מומחה בלעצבן אותי.
אני לא חושבת שהתעצבנתי כל החיים שלי כמו שהתעצבנתי בשבועיים האחרונים. ידעתי שזה יתנקם בי בשבוע הבא עם שלל שערות לבנות חדשות.
"איך ידעת שאני אהיה פה?"
"באמת דן, זה מה שאת חושבת עליי?"
"כן."
"אז לא ידעתי." הוא הסביר עם תנועות ראש, כאילו הייתי ילדה קטנה. "זו ביקורת לילה ואני אמור לוודא שהם לא שוברים שמירה."
"ממתי אכפת לך אם שוברים שמירה?"
הוא שתק למשך שניה. "השתניתי."
"אני רואה."
"ומה את אומרת על זה?"
"שאני באמת צריכה שתהיה בשקט."
"אוקיי." הוא הוסיף חיוך סגור. "עוד שתי דקות וזהו."
"אתה לא צריך ללכת לצד השני? יש שם עוד עמדה." הצבעתי, על מקום שהוא כבר ידע איפה הוא. מדגישה עד כמה אני לא נהנית מחברתו.
"אני אלך לשם אחר כך."
"אתה לא חייב ללוות אותי."
"אני כן." כל שעשוע מקולו נמחק. "את לא אוהבת את האזור הזה."
לא זכרתי שסיפרתי לו את זה.
שילבתי את ידיי, ממשיכה ללכת בשקט. מנסה להיזכר באיזו שיחה הכנסתי את זה כבדרך אגב, ואיך זה שהוא זוכר את כל הפרטים הלא משמעותיים האלה.
הוא הלך לצידי עם ידיים בכיסים, סופסוף בשקט, ממלא אחר בקשתי.
ולרגע אחד הרגשתי כאילו לא עברו חודשיים, וזו רק אני שמלווה אותו בסיור הלילה שלו.
זה הרגיש מוכר, אפילו השתיקה איתו הרגישה מוכרת.
אבל לא יכולתי להתמכר להרגשה, אז הגברתי את צעדיי, וכשהגעתי לאזור המואר, פניתי והמשכתי ללכת, מבלי לומר לו תודה, או להתראות. הוא עצר שם לעוד כמה שניות, ואז שמעתי אותו ממשיך ללכת.
__________
״מי זאת?״
״אין לי שמץ.״
״דניאל, את צריכה לשכוח מזה. אל תתייחסי.״
״לא אכפת לי,״ נענעתי את ידי בביטול, ״שיעשה מה שהוא רוצה עם איזו פרוצה שהוא רוצה.״ פליטת הפה שלי גרמה לה לשלוח אליי מבט מזהיר.
״אבל הוא לא יכול לעשות את זה כשהוא הורס כל הזדמנות שיש לי.״
״אני מצטערת שלא ראיתי לפני שהוא מתוסבך כל כך.״ בר התנצלה, ״בדרך כלל אני שמה לב לדברים האלה.״
הנהנתי, לא באמת מרוכזת במה שהיא אמרה, ולפני שהיא הצליחה לקשר ולהבין את הפעולה הבאה שלי, כבר הייתי בדרכי אליהם.
״דור! היי!״ זייפתי חיוך מלא התלהבות, מהסוג שחושף שיניים. ״ראיתי אותך והייתי חייבת לבוא להגיד שלום.״
שניהם לבשו מבטים מבולבלים, אבל כל אחד מסיבה אחרת.
״היי, את בטח בר.״ הושטתי אליה יד, שולפת את השם הראשון שעלה במוחי. מקורי.
לפני שהיא הספיקה למחות הוספתי, ״הוא לא מפסיק לדבר עלייך-״
״אממ,״ היא כחכחה בגרונה, ״אני נטע.״
״אוי, מצטערת,״ עיקמתי את שפתיי, ״פשוט הנחתי, את בדיוק הטעם שלו..״ ואז הסתובבתי ופגשתי במבטו בפעם הראשונה. הוא היה משועשע מזה?!
״טוב,״ פלטה גיחוך, ״אני אמורה לחזור כבר..״
הוא הנהן, אחד מבין, משתדל שלא לחשוף את החיוך. הוא היה אמור לכעוס, או להתעצבן ולנסות להסביר את עצמו ורק לסבך את המצב עוד יותר בפניה. לא ככה תכננתי את זה.
חיכיתי מספר שניות עד שכל האנשים היו מספיק רחוקים מאתנו בכדי לשמוע.
״תישאר מחוץ לעניינים שלי.״ הנחתי את האצבע שלי על החזה שלו, מנסה לאיים, אבל הוא עדיין היה משועשע.
״זה הכי טוב שלך?״ החיוך המתנשא הזה הופיע שוב.
״בחורה הלכה מפה פגועה עכשיו, ולא אכפת לך.״
״את זו שפגעת בה.״
״כדי להבהיר לך,״ התקרבתי עוד קצת, מתעצבנת יותר מרגע לרגע, ״שאתה לא יכול להתערב בדברים שלא קשורים אליך.״
״בטוחה?״
״מה?״ מצמצתי, לא מבינה.
״שזו הייתה הסיבה?״ חיוך עדיין מרוח על פניו. הוא חושב שאני מקנאה.
״אל תחמיא לעצמך,״ פלטתי צחקוק. ״ניסיתי ללמד אותך לקח, אבל שכחתי שלא אכפת לך אם אתה פוגע בבחורות.״
החיוך נמחק מהפנים שלו, בדיוק באותה המהירות שהעצבים הציפו את הגוף שלי כמה דקות קודם, ברגע שראיתי אותו עם בחורה אחרת.
תגובות (11)
תעלי אותו מהרר פרק מושלם!!
תודההה (:
תמשיכע
❤️
מהמם… מחכה בקוצר רוח לפרק הבאה..
תודה ❤️
מחכה כבר לפרק הבא????
מבטיחה להעלות אותו מהר ❤️
חחח אבל כמה מהר??
בימים הקרובים… (;
יואו פרק מושלם אין מילים אחרות