מחרימי הרגשות – פרק 16

החדר של פרנק הייתה הכלאה בין ספרייה לבין מאורת חנונים.
הייתה שם מיטה שהייתה מכוסה בסדין של סופרמן, ועל הקירות היו פוסטרים של גיבורי קומיקס שפרנק אוהב.
על המדפים היו ספרים. המון ספרים. כל כך הרבה ספרים שהיה נדמה שאם תהיה רעידת אדמה – החדר יחטוף צונאמי עשוי דיו ונייר.
הספרים לא היו רק באנגלית. היו גם ספרים עם כותרת בצרפתית, חלק באותיות משונות מעוגלות שלדעתי היו שפה אסייתית כלשהי.
בארגזים מתחת לשולחן הכתיבה היו מצבורי ענק של חוברות קומיקס.
"ברוך הבא למאורה שלי!" קרא פרנק, ופרש ידיים – מציג את החדר שלו.
"זה בהחלט חדר ייחודי." אמרתי.
"תודה." הוא אמר מאושר.
למען האמת, זאת לא ממש הייתה מחמאה חיובית, אבל שמחתי שפרנק לקח דווקא את הכיוון החיובי.
"שמע… אני מניח שזה משעמם אותך ואתה בכלל לא רוצה, אבל אני אשמח אם תעיף מבט באוסף הקומיקס שלי. אני פשוט רוצה שתראה משהו."
"שום בעיה." אמרתי.
הסתכלתי על ערימת החוברות.
"על מה להסתכל?" שאלתי.
"החוברת שם למעלה." הוא אמר והצביע לעבר קומיקס שעליו צויירה אישה יפהפייה עם שיער שחור גולש ועיניים חומות יפות.
היא החזיקה ידיים עם בחור חנון להפליא עם משקפיים שחורים עגולים, כמו של הארי פוטר, רק עבים. מאוד עבים.
הוא היה לבוש בחליפה מהודרת ומחוייטת ובמכנסיים שחורים.
"מה זה?" שאלתי.
"דוד שלי המציא את החוברת הזאת. לדעתי אתה תוכל לאהוב אותה." הוא אמר לי.
לקחתי אותה ופתחתי.
דפדפתי מהר בין העמודים, אבל מה שהיה שם… פחות או יותר הבנתי את הרמז הכללי של פרנק.
"למה אתה מראה לי את זה?" שאלתי, מעמיד פנים שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"שמתי לב איזה מבטים אתה נועץ בה." הוא אמר לי.
"במי?" שאלתי.
ידעתי שהוא חושב על ליילה, אבל לא התכוונתי להודות בזה.
"בוא נחשוב." הוא אמר בחיוך.
"באמת, נחשוב." הסכמתי.
"האם זאת בננה? לא! האם זאת נדנדה? לא! האם זאת ליילה? הוא כן!"
"לא נכון!" מחיתי.
"בטח שנכון." הוא אמר לי.
"לא נכון!"
"בטח שכן!"
"אל תכחיש."
"אני לא מכחיש. זה פשוט לא נכון." אמרתי.
"ברור." הוא אמר והנהן עם הראש שלו כדי לסמן לי כמה שהוא לא מאמין לי.
"אויש, פשוט תהיה בשקט." אמרתי.
"קח אותה. תשתמש בזה. זה ייתן לך טיפים." הוא אמר לי.
"אני לא צריכים טיפים." אמרתי.
"אתה בטוח שאתה יכול לכבוש את ליבה בעזרת הקסם האישי שלך?" הוא שאל, מגחך.
"אויש…" אמרתי, ולקחתי את החוברת איתי.
הוא צחק צחוק ילדותי למדיי.
הוא דווקא לא היה כל כך נורא כמו שדמיינתי שהוא יהיה.