גידול קטן, הזיה גדולה.

"אלך לי ולא אשוב" אמרה במהירות.
"הזמנים השתנו" המשיכה. שפתיה רועדות בכל מילה שפיה מהגה. אודמה כבר דהה ויכלו לראות בבהירות את חריצי שפתיה הדקים.
היא בחנה בעיניה הירוקות את בעלה המכה.
"אני… לא אחזור קאלדר." אמרה בקול כה נחוש וכה… מפוחד.
"הן תמיד חוזרות" ענה לה ובקולו נשמע נרקיסיזם מזוכיסטי.
היא השפילה מבטה ביתר זהירות.
קאלדר לקח צעד אחד קדימה לעברה וזו הלכה צעד אחד לאחור, מתרחקת ממנו.
רצפות העץ של הבית הדל חרקו בקול צורם עם כל תזוזה שעשו.
"מי ייתן ולא נתראה" אמרה פלישיה, פניה עדיין מושפלות אל עבר רצפת העץ.
רק אתמול הוא ביקש ממנה לנקותה וכאשר סירבה מעייפות… טוב, שילמה את המחיר.
"לא!!" הוא צעק ותפס בידה, מחריק את כל הבית בצעדיו הכבדים.
"אין לך זכות!" היא צרחה עליו ונתנה לו סטירה.
קאלדר ההמום צנח את הרצפה ואחז בראשו.
"לא… לא… לא…" מלמל בינו לבין עצמי.
"אתה חולה קאלדר" היא לחשה, יודעת שאינו מקשיב לה.
"אתה צריך לקבל עזרה מקצועית. אני לא יכולה לעזור לך!" הוסיפה.
"פלישיה… יהיה לי קר בחורף בלעדייך…" הוא לחש בתחנונים.
מעולם לא ראתה אותו בעמדה כה נחותה.
"קח שמכה" אמרה בקרות.
אותה קרות שקאלדר לימד אותה.
היא לקחה את תיקה, אותו הכינה מראש. נגעה באחת מכיסאות העץ שקאלדר גילף והכין בעצמו.
ליטפה את הטפט הפרחוני על הקיר שהדביקה יחד עם בעלה ביום קיצי אחד לפני שלוש שנים תמימות.
עתה הסתכלה על החלון.
ה'בחוץ' נראה כה מאיים.
אין קאלדר שירביץ לה, אך גם לא שיגן.
הייתה סערה קשה בחוץ, אך פלישיה ידעה שאחרי מעשיה הלילה לעולם לא תוכל לשוב לביתה.
היא נשאה את תיקה על גבה והסתכלה בפעם האחרונה על המטבח הקטן בו נהגו להכין את ארוחות הבוקר, על המיטה שבה קרו דברים מופלאים כל כך ואז על בטנה והסוד המסתתר בתוכה.
היא ניקווה את דמעותיי שירדו על לחיה הצנומות. הן של פחד והן של שמחה.
"שלום" אמרה לעצמה ולקאלדר שעדיין שכב על הרצפה.
פלישיה יצאה אל מסעה נגד הרוחות בתוכה והרוחות שהעיפו את העצים.

אם חשבת שפלישיה באמת תצליח לשרוד לילה שלם ביערות באמצע אחת הסערות הגדולות ביותר שראתה הארץ ההיא?
צדקתם.
אבל כמובן שהיא לא עשתה זאת לבד.
כמו רבות לפניה וכמו שהחברה מצפה שיקרה, פלישיה התעלפה ואותה מצאו זוג בטיול טנדרים. יום למחרת לאחר שהסופה נרגעה במעט נסעו לבית החולים הקרוב ושם פלישיה קיבלה טיפול הולם.

"גברת האם את יודעת את שמך?" שאלו במיון.
"פלישיה" ענתה להם האישה המוכה.
"ומה שם המשפחה שלך?" שאל האח האחראי על טיפולה.
"לפני שהתחתנתי או אחרי? כי אני לא רוצה להשתמש יותר בשם של בעלי…" אמרה פלישיה, מבולבלת מעט בעצמה.
"שם המשפחה הנוכחי של גברת" ביקש האח.
"זה… אני לא זוכרת" אמרה בפליאה.
"אני לא זוכרת!!" נבהלה והחלה לצעוק את נפשה. "מה שם המשפחה שלי?? מה שם המשפחה של בעלי!" האח נאלץ להרדימה עקב התפרצות פסיכוטית.

טוויסט לא מובן בעלילה הא?
אתם מבינים, זהו לא סיפור על אישה חזקה שברחה מבעלה המכה ועכשיו פגשה גבר חדש. את גבר חלומותיה. הסיפור הוא גם לא על הגבר ועל סיפור האהבה המושלם שלו.
אלו החיים האמתיים, התרחיש אומנם לא שכיח, אך היו סמוכים ובטוחים שהוא קרה ויקרה בעתיד, פשוט לא בדיוק אותו הדבר…

"גברת פלישיה?" שאלה האחות התורנית.
"תנחומיי" אמרה האחות והסתכלה על בטנה של פלישיה.
"לא…" לחשה פלישיה ודמעות ירדו על לחייה.
"את גילית" אמרה בקול רציני יותר.
"את ידעת?" שאלה האחות.
"ידעתי, אך לא רציתי שבעלי יעזוב אותי בגלל התיפלץ הקטן בבטן שלי. בסופו של דבר אני עזבתי אותו…" אמרה פלישיה בעצב.
"נוכל להתחיל טיפולים כימותרפיים, יש המון תכניות שמעלימות גידולים, אפילו בגדלים עצומים כמו שלך!" אמרה האחות בניסיון לעודד את פלישיה.
"גידול?" צחקה פלישיה.
"אין לי שום גידול גברת צעירה, אני בריאה כשור. יש לי תינוק או תינוקת קטנים בבטן וקאלדר מעולם לא רצה ילדים" אמרה פלישיה.
"ובכן, אני מצטערת מאוד לאכזב אותך, אך בבטן שלך אין שום עובר. ישנו גידול מסיבי ביותר ואם לא נטפל בך, הגידול יתפשט לכל גופך ואת תמותי" אמרה האחות.
"אוי… אני מצטערת אם זה יצא קשה מידי…" מלמלה האחות, יודעת שהיא חצי דיברה לעצמי בקול רם וחצי בישרה חדשות קשות לאישה חולה.

"אני לא אשב כאן ואקשיב לשטויות שלך" אמרה פלישיה וקמה אך נפלה מיד.

————-
אז מה קרה לפלישיה בסוף?
מה עשתה בעלה, קאלדר?

אני יכולה להשאיר לכם סוף פתוח, הרי לא סופר כאן הרבה. אתם עדיין יכולים לדמיין לעצמכם מה קורה בהמשך.
אבל מה שקרה הוא שפלישיה טופלה בבית החולים.
את הטיפול שילם קאלדר והוריה של פלישיה.
קאלדר מעולם לא הניח יד על פלישיה, ברגע שהגידול התפשט והחל להשפיע עליה נפשית היא הזתה דברים שמעולם לא קרו.
קאלדר רצה ילדים. קאלדר היה בעל טוב.
אבל פלישיה הייתה חולה.
היא הייתה זקוקה לעזרה מקצועית.