הפשע השביעי – פרק 1

\"סאם וקורט היילנד, השופט מחכה\" הודיע איש בעל חליפה כחולה כהה של המשטרה ופתח את תא המעצר – חדר אפרורי וקטן עם 2 כיסאות ושולחן שחור ומלבני, שהחלון היחידי שלו היה לאנשים שרצו לראות את החקירות. ברמה הטכנית אני לא אמורה לדעת את זה, אבל… זה רק ברמה הטכנית.
ביידי האזוקות שמתי את הכובע של הקפוצ\'ון שיכסה את פרצופי, והשתרכתי אחרי קורט במסדרון רחב עם צלמים חסרי בושה שרק מחכים להזדמנות לתפוס את הנאשמים.
\"אל תשכחי – אנחנו בסך הכל רצינו קצת כסף למחייה\" לחש לי קורט בעוד השוטר ממקודם פתח את דלת בית המשפט.
לאחר דממה של כמה שניות הרמתי ראשי למראה השופט, עורכי הדין ומסקרים חסרי חיים.
\"אנחנו קטינים לא? איך הבאתם צוות של מסקרים שיתעד את המשפט?\" שאלתי בקול מלא ביטחון ולחשושים החלו להשמע מכל רחבי החדר.
\"שקט בבית המשפט!\" דפק השופט עם פטיש על השולחן בתנועת יד מהירה והחלטית.
\"הו, שלום לכם באמת… אחרי שלושה חודשים של שקט קצת התגעגעתי לרעש שלכם\" גיחך והעביר ידו על שפמו הלבן. \"באמת התפלאתי איך לא הגעתם לכאן…\" הוסיף.
באתי לענות אך קורט דפק עם מרפקו בצלעותיי כסימן לעמוד בשקט כמו ילדה טובה.
\"אז, האחים היילנד… כתוב לי פה ניסיון לשדידת כסף ממאפיית דונאטס בתאריך ה23 לדצמבר, פגיעה מוחית במוכר ו-ניפוץ חלונות המאפייה. גם הודיתם בחקירה לפי מה שהבנתי\".
\"אכן\" ענה לו קורט בטון בטוח. אני רק הסתכלתי לעבר עורן הדין הגרוע שלנו, שתמיד מפשל.
\"זהו? זה היה צריך להיות כל כך קצר?\" גיחך שוב השופט.
\"האמינו לי, אני לטובתכם, אבל זה ממש לא יכול להימשך ככה\".
\"הילדים האלה צריכים כסף, מקום מחייה, לפחות קצת אוכל להמשיך להתקיים. אני חושב שאם גורמים כמוך באמת היו לטובתם – כמו המדינה, ראשות עיר, אנשים שבאמת יכולים לשנות משהו בקרב ילדים כמוהם, הם לא היו עושים את המעשים שעשו.\" עורך הדין שלנו סוף סוף עשה משהו עם התפקיד שיש לו בשביל להגן עלינו.
\"אני חושב שלא פעם ולא פעמיים הצעתי לאחים לבית היילנד להגיע לפנימיית פושעים צעירים\" איך שהוא אמר את זה, כאילו זה איזה קייטנת קיץ מטורפת עם פעילויות אקסטרים כל שישי שבת \"אך מפעם לפעם קיבלתי התנגדות. זה בית המחסה הכי טוב שיוכלו לקבל\".
\"בית מחסה הכי טוב שיכלו לקבל? הרי הרגע הסכמנו שלוליא מצבם האיום זוג הנערים הזה היה יכול להיות זוג מבוגרים לתפארת! אז פניימית פושעים צעירים זה העניין?\" ענה לו עורן הדין.
\"העניין הוא אפילו לא עתיד הנערים אלא עתיד העסק המשפחתי ופגיעת מוחו של המוכר שהוא חבר של המשפחה – משפחת פרימן, שכרגע מפורקת\" כנראה היה זה עורך הדין של של המשפחה הזו, משפחת פרימן, שהעסק הזה של מאפיית הדונאטס היה שלהם.
התסכלתי לכיוון של הצד השני במשפט. ישבו שם עורך הדין, בעל העסק ואשתו כנראה, עוד גבר ונער שהיה נראה בגילנו. הבטתי בנער, וראיתי שהוא מביט בי גם. גבותיו היו מכווצות קצת, כאילו נוזף בי, עיניו כחולות כהות ושיערו החום יחסית מבולגן. חקרתי אותו, אני לא מפחדת מלהשיר מבט על אנשים, אם הוא חושב שהוא מאיים עליי הוא טועה. לאחר עוד כמה שניות בהן נעצנו מבטים הוא החזיר מבטו חזרה אל השופט, וכך גם אני.
\"אני מבין שנגרם צער, חרפה וביזיון מאוד גדולים למשפחה אך חשוב להתחשב בנסיבות של האחים היילנד שמשוטטים ברחובות חסרי כל רכוש\" השיב עורך הדין שלנו.
\"זה לא אומר שהם יוכלו פשוט להתפרץ למאפייה שלנו בלי כל בושה ורחמים, לפגוע בעסק ובחבר שלנו שהוא גם המוכר, שעכשיו שוכב בבית החולים!! ילדים בגילם?! זה נוראי!!\" אחד התובעים – כנראה בעל העסק קם וצעק.
\"אני חושב שלא נותרו לנו ברירות\" נעמד השופט. \"לקורט וסאם אין דרך לשלם. ועבודות שירות לא יכסו את כל הפשעים שעשו. את עונשם ירצו בפנימייה לפושעים צעירים, ופיצויים למאפייה תקבלו מהמדינה. זוהי הפסיקה שלי\" דפק השופט שוב עם פטישו.
\"שום פנימייה לא תהיה פה.\" נעמדתי גם אני והסתכלתי בעיניו של השופט.
\"סאם, שבי\" לחש לי קורט.
\"אני לא אשב\" הסתכלתי עליו והשבתי. \"קבענו, שאנחנו לא הולכים לפנימייה.\" אמרתי שוב אל השופט.
\"זאת הפסיקה שלי! אין אפשרות אחרת. זה האפשרות הכי טובה בשבילכם. שם תתאקלמו ותחיו חיים קצת יותר טובים לפחות מחיי הרחוב, ובניגוד לפושעים צעירים את, גברת צעירה עוד תצטרכי לומר לי תודה!\" קבע השופט.
באתי לענות, אבל הוא המשיך \"התיק נסגר. יום טוב\" האיש עם חליפת השוטר ממקודם משך אותי ואת קורט לבחוץ.
סובבתי מבטי אל מעבר לכתף, והבטתי שוב בנער ההוא. הוא הסתכל עליי חזרה ואני אליו עד לרגע שיצאתי והדלת נסגרה. אותו לא אשכח, ויש לי הרגשה שעוד אפגוש בו. הרגשה חזקה אפילו יותר היא שיש לו קשר מאוד ברור לסיפור והוא תומך בכך שנרצה את עונשנו עד סופו, עד שנישבר.
אבל הוא לא יודע שהאחים היילנד לעולם לא נשברים.