want to fly
דרמה ועוד דרמה

רק בישראל- פרק 25

want to fly 02/01/2016 831 צפיות 3 תגובות
דרמה ועוד דרמה

ניב:
הם הכינו מסיבה מדהימה, כל כך מושקעת, כל החברים שלי היום שם. דור תמיד ידע בדיוק מי אני רוצה שיהיה שם, חברים שהיו החברים הכי טובים שלי ביסודי, אנשים שהכרתי עוד תוך כדי היום יום. חלק מהאנשים בכלל לא הכרתי, אבל לא היה אכפת לי, הם היו מקסימים. הם ידעו מי אני, איכשהו כולם ידעו מי אני. פתאום הרגשתי סוג של סלב במסיבה של עצמי. נשארתי דבוק בעיקר לחבורה שלי, מידי פעם הולך לרקוד, מידי פעם שותה. הם באמת חשבו על הכל. אין לי מושג כמה כסף הם הוציאו וכמה כסף גבה דור מכל אחד, אבל אני חושב שכולם נהנו.
ועדיין, כמויות של אלכוהול לא הצליחו להרגיע אותי מהמחשבות על קיילי. ההבעה הנוראית שהייתה לה בעיניים, הכאפה המטורפת שהיא נתנה לי. אני לא רגיל לא לדבר איתה את הכמות זמן הזו. אני יודע שאני מתרחק ממנה ומנסה כמה שיותר להתרחק ממנה, מודע לזה שאני לא רוצה לספק את ההסברים שכל כך מגיעים לה. זה כל כך ברור לי שאני יוצא בן זונה שאני עושה את כל הדברים האלה, אבל אני בעצמי מנסה לדעת איך לגשר על זה.
בטח שופטים אותי, בטח אם היו יודעים למה נפרדנו היו שופטים אותי, אבל הם לא מבינים מה היה במשפחה שלי ואיזה כאוס זה עשה במשפחה שלי. הם לא יודעים מה שאני יודע, על האבא שהתפרק במשך חודשיים בגלל פאקינג עבודה, על זה שאני חשבתי לרגעים שאני האבא במשפחה, מנסה לאסוף שבריר אחרי שבריר של רסיסי כאב שהתפזרו להם בכל הבית. הם לא יודעים שאני דאגתי לו, ודיברתי איתו כמעט בכל יום בלנסות להגיד לו שהכל בסדר. ולפעמים הוא היה מוציא עליי את העצבים, נותן לי איזה אגרוף קטן לכתף מהתסכול, או שראיתי אותו במצבים הכי קשים שלו. והמשפחה שלי היא מעל הכל, זין על הכל, המשפחה שלי היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם הזה. אין לאף אחד את הזכות להתערב לי בחיים.
"אם אתה מחפש אותי אני ליד הבית." אמרתי לדור. הוא צחק וחייך, מסטול מהאלכוהול, ואני פילסתי את הדרך בין האנשים וניסיתי לצאת מהבית. בית גדול, עם חוץ מפואר, שם חגגנו. בדרך עצרה אותי עוד איזה ידידה שלא ראיתי המון זמן, ואחרי שלוש דקות של סמול טוק אמרתי לה שאני חייב רגע ללכת לעשות משהו, והיא חייכה ושיחררה אותי לדרכי. שמעתי את המוסיקה הרועשת גם כשיצאתי החוצה, מחזיק בשתי ידיי ומנסה לחמם קצת את גופי. יצאתי אל הרוח, הג'קט נשאר בפנים. החולצה המכופתרת ששמתי על עצמי לא עזרה, לא חיממה כלום.
זו המסיבה שלי, זו המסיבה שלי ואני לא מצליח ליהנות ממנה, לא כמו בכל שנה אחרת. אני פשוט מרגיש שמשהו חסר, שמישהי חסרה. מישהי שידעה כמה חיכיתי לזה, מישהי שידעתי שאני אהיה הכי מאושר בעולם להעביר את זה איתה. היא בטח דיברה עם החברים שלה מחו"ל שרק ליכלכו עליי, או ששיר ניסתה למצוא ממנה תשובות לאיך היא. אם הייתי חטטן הייתי שואל את שיר מה קיילי אמרה, אבל אז היא הייתה מבינה שאני עוד חושב עליה, ואני מנסה שאף אחד לא יחשוב שאני עוד חושב עליה. שיר לא דיברה איתי על הפרידה בין שנינו, היא פשוט הבינה מאחרים. היא תמיד ידעה שאם אני ארצה לבוא ולדבר, אני אבוא, לא צריך להכריח אותי.
הזמנתי מונית, מודע לזה שאני אברח מהמסיבה של עצמי, אבל כבר איחלו לי מזל טוב או ששמו שיר יומולדת, ומספיק הרביצו לי או נתנו לי כאפות יום הולדת, וכבר אמרתי תודה לכולם שבאו, אז אני יכול לברוח לרגע. נסעתי אליה, מודע לזה שזה רחוק ומודע לזה שזה כסף, אבל לא היה אכפת לי. דור יסתדר ואני על הנייד.
"יצאת מהמסיבה המטורפת שלכם שם?" צחק הנהג מונית כשהוא התחיל לנסוע.
"אני האמת מי שחוגגים לו." צחקתי איתו והתיישבתי בנוחות במושבים האחוריים.
"אז למה אתה הולך?" הוא התעניין. צחקתי ואמרתי לו שזה סיפור ארוך, ואמרתי לו את הכתובת ברעננה שאליה הוא צריך לנסוע.
"נוסע הביתה? רעננה זה קצת רחוק מפה אתה יודע…"
"אין לי ברירה כרגע." אמרתי לו.
"נוסע בעקבות האהבה הא? מתוקים אתם בגיל הזה." צחקתי, מרגיש קצת כאב ראש מהנסיעה, ואמרתי לו שזה מדהים איך הוא קלט את זה כל כך מהר. הוא התחיל לומר כמה מילים על אשתו, ואני הפלגתי לי בים המחשבות. הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות באמצע הנסיעה בלי שאני שם לב, והפעם הבאה שאני זוכר שקמתי היה כשהנהג אמר שהגענו. הוא שאל אותי אם אני חושב שאשאר שם, או שאני רוצה לקבוע איתו גם את הנסיעה הבאה. צחקתי ושאלתי אותו למה הוא עובד כל כך בלילות, והוא אמר שלפעמים אין ברירה, שהוא אוהב לפעמים להיות עם הילדים במהלך היום, ולעבוד יותר אחרי הצהריים. זה הקסים אותי. אמרתי לו שאני לא יודע, שאני לא יודע מה יקרה מהרגע שאני אדפוק שם בדלת. הוא אמר לי שאהיה איתו בקשר ונתן לי כרטיס ביקור שלו. יש אנשים טובים בעולם.
"אין לך איזו מסיבה להיות בה?" קלטתי את ההפתעה בפניה של קיילי, והסתכלתי עליה, חצי מחוק, אבל עדיין נינוח.
"קיילי נסעתי חצי עיר בשביל להגיע לפה, אל תעשי לי משחקים."
"אני עושה משחקים?" היא שאלה רגועה והסתכלה עליי בפרצוף מעוצבן, "שתיים בבוקר ואתה מופיע פה?"
"גם את לא נראית ישנה במיוחד," אמרתי ואז קלטתי גבר מגיח מאחורה. העצבים שלי עלו, הרגשתי את האגרוף שלי מתכווץ, ואת הלב שלי מתחיל לרעוד. שמעתי אותו אומר שהוא יילך, ושהוא ידבר איתה. היא הסתובבה אליו לרגע, ואמרה לו משהו, ואני שמתי לב לכל תזוזה של השפתיים שלה, מנסה לצאת מהמחשבות האלה, מנסה להיות הרבה יותר חזק ממה שאני. הוא עקף אותי משמאל, וירד במדרגות הבית. נשארנו רק אני והיא.
"בוא תיכנס," היא נאנחה, "אני לא אשאיר אותך בשתיים בלילה מחוץ לבית חם." חייכתי אליה כשהיא התרחקה קצת מהדלת ונתנה לי להיכנס. סגרתי את הדלת אחריי כשראיתי אותה חוזרת לסלון ומקפלת את השמיכה שהיא כנראה הרגע התעטפה בה. הבית היה חם, רגוע. חצי מהאורות עוד היו דלוקים.
"אף אחד לא פה?"
"הלילה לא," היא אמרה, "שני האחים שלי החליטו אחרי פגישות מוצלחות לישון אצל חברים שלהם, וההורים לקחו לילה במלון, עשו ערב מיוחד משלהם. הם אוהבים לצאת לפעמים מהשגרה."
"ומה את עושה ערה?" שאלתי אותה, עדיין עומד בכניסה לביתה.
"בדיוק גרשת מפה את הבנאדם שאירח לי חברה עד עכשיו, אז אתה יכול להניח מה עשיתי עד עכשיו."
"יכול להניח אבל לא באמת רוצה לנחש מה קרה פה." אמרתי לה והסתכלתי עליה. היא הביטה בי, כועסת, במבט כל כך עצבני.
"אני באמת לא חייבת לך דין וחשבון," היא אמרה, "בטח לא אחרי המעשים שלך." נאנחתי והרכנתי את ראשי, כשהיא שמה את השמיכה המקופלת בצד הספה. היא עדיין עמדה, מביטה בי, נשענת על הספה, ואני הרמתי אליה את מבטי, כועס על הכאב שגרמתי לה. כשהלכתי אליה, אחרי שדור דיבר איתה, היה כי ראיתי מרחוק שהוא מדבר איתה, ולא האמנתי. לא האמנתי שיש לו את האומץ ללכת ולדבר איתה, ורציתי רק לומר לה שלא תקשיב לו ושלא אני שלחתי אותו, ושלפעמים הוא עושה דברים כל כך דפוקים. הוא קיבל ממני בראש על זה אחר כך, אבל זה לא משנה. משנה הכוונה, שרציתי שמה שיהיה בינינו, יישאר בינינו, ושאף אחד לא ישפוט אותה או את המעשים שלנו.
"אתה חושב שקל לשמוע כל יום, באמת כל יום, שאני המתחלפת הקבועה שלך? שהייתי כלום בשבילך? אתה יודע מה זה להסתובב עם המחשבות שהיית איתי רק כדי לשכב איתי כי כנראה שזה מה שקרה עם כל שאר הבנות שלך?!" היא צעקה, ואני הרמתי אליה את מבטי, מביט בה מופתע. זה באמת מה שחושבים עליי?
"אתה חושב שקל לדעת שיש לך במי להיאחז, כשאני פתאום מרגישה שוב כל כך לבד כמו הימים הראשונים שלי פה בארץ? אני כל כך כועסת על עצמי שנתתי לך כל כך הרבה תשומת לב בלי להכיר את הילדים שיושבים איתי בכיתה, או את השכבה שלי בכלל. אפילו החברים השמיניסטים שלי הם חברים שלך שאני לא יכולה פתאום לבוא ולדבר איתם. אני פתאום אומרת כל כך הרבה תודה לגלעד על שהכיר לי לפחות שלושה חברים בשכבה הזו, כי אחרת באמת לא היה לי מישהו. ואתה… נוחת לקרקע כל כך נוחה, של חברים שיאהבו אותך לא משנה מה, ויעריכו כל דבר שאתה עושה, ואני מרגישה כל כך חסרת אונים בגללך!" היא צעקה, צעקות שהיא מעולם לא צעקה, בקול שמעולם לא שמעתי אותה משתמשת בו. נשמתי נשימה עמוקה, כשאני רואה אותה מתפרקת, מתחילה לבכות, ולנגב את דמעותיה, ורציתי להיות שם בשבילה, לתמוך בה ולחבק אותה, ושתבכה על הכתף שלי, אבל הידיעה שאני זה שגורם לה להתפרק ככה, רצחה אותי. סעמק היא כנראה הייתה חייבת להוציא את זה.
"אני לא יודעת למה אתה פה," היא אמרה אחרי שהיא נרגעה, "אבל אתה חייב להפסיק להופיע ככה כי אני לא יכולה להמשיך הלאה. אפילו תשובות אין לי, אז אני באמת רוצה להמשיך הלאה."
"ואם באתי כדי לתת לך תשובות?" היו המילים הראשונות שהוצאתי. היא השתתקה לרגע, נושמת עמוק ומעלה שוב את מבטה אליי.
"אז בחרת בזמן רע לעשות את זה, אני גם לא רוצה לשמוע. אני רק רוצה שתלך." הסתכלתי עליה והבטן שלי התהפכה, התהפכה מכאב ומעצבים. כעסתי על עצמי, לשנייה לא כעסתי עליה.
"ואם בעתיד אני ארצה לתת תשובות? אם אני מרגיש שאת צריכה תשובה לגבי הפרידה הזו?"
"ואם אתה טועה?" היא שאלה, מכה בי עם המילים שלה.
"אז אני אמצא זמן אחר כדי לספר לך על כל מה שקרה, ועל כל מה שאת לא יודעת, ואת תביני שלא בחרתי בזה, ולא בחרתי להיפרד ממך בדרך שבה נפרדתי."
"לא?!" היא התעצבנה והתקדמה אליי, "לא בחרת להתרחק לשבוע, ולומר אחר כך שכלום לא קרה ולנסות להמשיך הלאה?! לא אמרת לי שזה כבר לא עובד ולא נתת לי סיבות?! לא גרמת לי להרגיש כל כך קטנה לידך, ליד מי שכולם מכירים, וכולם אוהבים, ושכולם מעריצים?! ניב צא לי מהבית!" היא התעצבנה.
"קיילי את לא יודעת כלום!" הרמתי את קולי והחזקתי בידיה, מחזיק באמות ידיה הקטנות מנסה לגרום לה להירגע, ולי להירגע. אני גרוע במצבי לחץ, וגרוע עם צעקות. אני יכול להשתולל, זה למה אני צריך להחזיק במשהו.
"ניב אתה מכאיב לי! שחרר אותי אני כבר לא חברה שלך! אסור לך לגעת בי!" היא אמרה. הבטתי בה, נושם נשימה עמוקה, ושיחררתי את אחיזתי מידיה. רציתי להגיד עוד משפט, אבל היא שוב בכתה, מנגבת את שתי עיניה והתחננה שאצא לה מהבית, כי היא לא מסוגלת לראות אותי יותר. לא יכולתי להפיל עליה עוד פצצה מבין שלל הפצצות שהיא בכלל אולי לא תבין.
אז הלכתי. נאנחתי ויצאתי מהבית שלה, יורד כמה מדרגות ומתיישב על אחת מהן, מצמיד את שתי כפות ידיי האחת לשנייה, ומנסה לחשוב. השפעת האלכוהול כבר מזמן ירדה, מזמן. שמעתי בום קטן על הדלת, כאילו מישהו נשען עליה, ואז, בשיא החושך והלילה, שמעתי את קול הבכי שלה, צמוד לדלת מכיוונה השני. וישבתי שם עד ששמעתי אותה נרגעת, ואז יצא לחלל האוויר חיוך קטן, שאני יודע שעכשיו היא אולי עוד קצת בסדר. והבנתי כמה השפעה יש לה עליי, וכמה אני חייב לה את התשובות שהתחמקתי מהן במשך השבועות האחרונים.
צלצלתי לנהג המונית, שענה קצת עייף אבל כשהסברתי לו מי זה הוא מיד צחק ואמר "אח שלי לבוא לאסוף אותך?", ופתאום הרגשתי שהוא הבנאדם שגרם ליום ההולדת הזה להיות מאושר. קמתי מהמדרגות, וכשעשיתי עוד צעד למטה נפתחה הדלת, וקיילי הסתכלה עליי מבעד לפתח קטן שהיא פתחה. היא שאלה אותי למה אני עוד פה, ואמרתי לה שלא יכולתי ללכת עד שלא שמעתי שהיא הפסיקה לבכות.
"ניב, קח." היא אמרה, ואני עליתי את מספר המדרגות המועט הזה, וראיתי שהיא מגישה לי שוב את הכרטיסים להופעה של מחר. "אל תפספס אותם, זו הלהקה שאתה הכי אוהב בעולם."
"בואי איתי." אמרתי לה. היא הסתכלה עליי וגיחכה, מוחה עוד דמעה קטנה מהעיניים. כמעט הרמתי את ידיי כדי לנגב את דמעותיה, אבל עצרתי בעדי.
"לא נראה לי," היא אמרה, "אני לא חושבת שזה רעיון טוב."
"אם לא תבואי אני לא הולך. לא קנית את זה בשבילי, קנית את זה בשבילנו. תלכי איתי, אל תדברי איתי כל הערב, תצעקי עליי, תעשי מה שאת רוצה. מצידי אל תתני לי להחזיר אותך אחר כך הביתה, אלא תיקחי מונית, שלא תחשבי שחס וחלילה זה דייט. אבל תבואי. בלעדייך אני לא הולך."
"חבל שלא תלך, אתה זורק את הכסף שלי לפח."
"אני אחזיר לך על זה כסף, אבל את באה איתי."
"ניב המונית הזו בשבילך?" היא שאלה, רגועה יותר אבל עדיין כועסת, והסתובבתי לרגע כדי לראות את המונית. אין מונית אחרת שהייתה נעמדת מול הדלת הזו בשעה כזו. הסתובבתי אליה שוב, ואמרתי לה שאני לא אבוא לאסוף אותה, אבל שאני אחכה לה שם. השארתי כרטיס אחד ביד שלה, וירדתי למטה לכיוון המונית.
"לא הצלחת להחזיר אותה אלייך הא?" הוא שאל כשהתיישבתי שוב בחלק האחורי של המונית.
"אני לא יודע אם אני אוכל, אבל אולי לפחות הצלחתי לגרום לה להפסיק לכעוס עליי כל כך."


תגובות (3)

גם הפרק הזה שהוא יחסית דרמטי,כתוב בצורה יפה ומציאותית ולא בהיסחפות כמו שאני ממש לא אוהבת.
את מרתקת,ובאמת גורמת לי להכנס אל תוך הדמויות ולדמיין אותן ממש,ולהרגיש שהם באמת נערים.
אוהבת נורא את הסיפור הזה,תמשיכי!

02/01/2016 20:29

*לבטים לבטים*
נו טוב, תמשיכי! אני כל כך אוהבת את הפרקים של ניב♥

02/01/2016 21:44

אני אשכרה בוכה, יש מעט מאוד סיפורים שגרמו לי לבכות אבל אני באמת בכיתי מהפרק, אני חייבת להגיד שאחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיפור הזה זה האמת שלו, הוא לא נסחף, והקטעים הכל כך עצובים האלה באמת עצובים ולא קיטשיים או משהו כזה… מאוד אהבתי!! מחכה להמשך!

02/01/2016 22:41
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך