אז מה אתם אומרים שכתוב? מקווה שעכשיו זה בסדר

הכל נשאר בסוד פרק שני

02/01/2016 696 צפיות אין תגובות
אז מה אתם אומרים שכתוב? מקווה שעכשיו זה בסדר

היי. אני רואה שהרבה אנשים צופים בסיפור ותקנתי ועשיתי כל מה שצריך. מקווה שעכשיו זה בסדר.
פרק שני:
הילדה החוצפנית הזאת השאירה אותי המום עם המילים שלה. אני בחיים לא חשבתי שיש לה כזה אומץ לילדה הקטנה הזאת, חשבתי שהיא עדינה שברירית אבל מסתבר שהיא חתיכת חוצפנית קטנה. ככה העברתי את כל הנסיעה בניסיון להבין מה היא אמרה לי אני אפילו לא יודע את שמה ואני מנחש שגם היא לא יודעת את שמי. שהגעתי הביתה זרקתי את התיק בכניסה לבית ונכנסתי למטבח מופתע לגלות את אבי עומד ומכין משהו לאכול
"אני רואה נכון? יכול להיות שאבא שלי עומד ומכין?" אמרתי בציניות והוא גיחך
"הבן שלי מקניט אותי?" שאל בציניות גם הוא ועכשיו היה תורי לגחך
"אוו, שני הגברים שלי מגחכים ביחד כמה רומנטי" אימי הצטרפה לשיחה וחיבקה אותנו ביחד
"איפה טל?" שאלתי אותם
"הלכה לחברה. תבוא בערב" אימי ענתה לי על השאלה והנהנתי
"טוב מספיק לברבר בוא נתחיל לאכול" אבי אמר לי והתיישבנו לאכול
"איך היה היום בבית ספר?" אימי שאלה אותי בהתעניינות
"הכרתי היום מישהי שונה" אמרתי להם והם הסתכלו עליי במבט מבולבל
"זאת אומרת… היא שונה מכל מי שהכרתי עד היום" הוספתי
"מה קרה איתה?" אבי שאל אותי
"היא לא כמו כל הבנות שנמרחות עליי. היא התנגשה בי היום פעמיים. יותר נכון בפעם השנייה הצעתי לה עזרה אבל היא ברחה. אך היום שהצעתי לה לתפוס איתי טרמפ היא התחצפה אליי והלכה" הסברתי להם
"אתה לא רגיל שבנות מדברות עלייך ככה?" אימי שאלה בגיחוך
"כן. ומאז היא משגעת אותי" אמרתי להם ונאנחתי
"אתה יודע שלא תמיד היית כזה" אימי פלטה לשיחה
"מה זאת אומרת כזה?" שאלתי אותה
"אתה לא היית כזה חזק אתה התחלת להיות כזה שהיית קטן. ביום הראשון בגן אתה הכרת מישהי אבל היא לא התייחסה אלייך, אני זוכרת שאתה ניסית לגרום לה להתייחס אלייך אבל זה לא עבד לך מאז אתה נהיית כמו שאתה היום. ילד שרק רוצה שכל בת תיפול לרגליו ושאתה תהיה השליט לנצח, אבל לא חמודי זה לא ככה. לא תמיד זה מה שיקרה אולי עכשיו כל הבנות נופלות לרגלייך אבל הנה באה אלייך מישהי לחיים שתלמד אותך שזה לא תמיד יהיה ככה" אימי נתנה לי נאום מרגש נשקה לי ללחי ועלתה לחדרה אחריה גם אבי עלה ונשארתי לבד מול השולחן מעכל את כל מה שאימי הרגע אמרה לי.
……………………………………………..
פתחתי את הדף באיטיות וכבר לא יכולתי לנשום מרוב לחץ אך לפני שהספקתי להביט בדף שמעתי דלק נטרקת והסקתי שאחי הגדול הגיע לבית, במהירות הכנסתי את הדף למגירה בחזרה והלכתי לקבל את פניו
"שלום לך" אמר ואני התעלמתי ממנו. ראיתי שהוא נאנח ותפס לי את היד
"אני מצטער. אבל מה יכולתי לעשות נתקעתי בבית ספר עם חברים" אמר והשפיל את ראשו
"אתה מעדיף את חברים שלך על פני אחותך?!" צעקתי
"מה?, ממש לא" אמר מבולבל
"שתחליט מה אתה רוצה תגיד לי" אמרתי לו ועליתי לחדרי ופותחת את החלון כי אני ממש חייבת אוויר. נשמתי עמוק והסתכלתי על ההולכים ושבים דרך חלוני וישבתי על אדן החלון ונאנחת על כל מה שעברתי היום
"נועה ארוחת…" אחי אמר אך נקטע מיד שראה אותי יושבת על החלון. הוא מיד רץ לעברי והוריד אותי מהחלון
"נועה. את אחותי ואת יודעת שאין דבר יותר חשוב לי ממך" אמר וחיבק אותי
"מה יש לך?" שאלתי אותו הוא ממש מתנהג מוזר
"נועה בואי נשכח את זה ונרד לאכול ארוחת ערב" אמר ושנינו ירדנו למטה שהוריי מתסכלים על שנינו יורדים במדרגות
"שלום לשני הילדים אהובים שלי" אימי אמרה בדרמטיות
"מה יש לאכול?" אחי מיד ניגש לעניין כולנו צחקנו ממנו. אימי הגישה לנו את הרביולי שלה ואת הלזניה, אני ממש ילדה של אימא ואחי ילד של אבא כלומר אנחנו ממש שונים ואני רצינית
"אתם יודעים שלמדתי היום בספרות על רומיאו ויוליה. המורה הזאת יודעת לספר סיפורים טוב אבל ללמד גרוע"
פלטתי להם
"באמת?, את יודעת שאני ואבא שלך הלכנו לרומיאו ויוליה ההצגה. זאת הייתה ההצגה הראשונה שלנו בתור זוג" אימי אמרה והביטה באבא בעיניים
"אני זוכר איך הצעת לך חברות" אבי אמר והביט גם הוא בעיניה
"אני זוכר שלקחתי אותך לים ואת בכלל לא הבנת מה אני רוצה ואז ירדתי על הברכיים ואת חשבת שאני מציע לך נישואים ואמרתי לך טליה האם תרצי להיות חברה שלי ואז את משכת אותי לנשיקה וזה היה פשוט חלומי" אבי אמר בחולמניות ואימי רק צחקה מדבריו והם התקרבו אחד לשני והוא הטיח את שפתיו על שפתייה והם התנשקו נשיקה סוחפת עד שנזכרו שאנחנו בוהים בהם ויש להם פה ילדים הם התנתקו מהנשיקה הסוערת שלהם במבוכה ואז אבי לחש לה משהו לאוזן שרק היא תשמע וצחק אך הטלפון שלו קטע את השיחה שלהם בפתאומיות שאבי הסתכל על צג הטלפון מי התקשר הוא מיד החוויר ועלה למעלה במהירות, לאחר כמה שניות אימי הסתכלה עלינו ועלתה גם היא במהירות כמו אבי לחדר. הסתכלתי על אחי בבלבול והוא משך את כתפיו שעליתי אחר כך לחדרי אחרי שראיתי טלוויזיה וצפיתי בתוכנית אהובה עליי שמעתי צעקות רמות נשמעות מהחדר של הורי ומלמולים.
"הוא לא אקח לי אותה, היא הדבר שהכי חשוב לי" הקול של אבי הממורמר נשמע ברקע
"הוא לא אקח לנו אותה אתה יכול להירגע. היא לא יודעת על זה כלום וטוב שכך. לבנתיים היא בטוחה" שמעתי את אימי שמנסה להרגיע את אבי הזעוף
"אם הוא אקח לנו אותה?, מה יקרה אז?" שאל
"אני לא יודעת יקירי. אני פשוט לא יודעת" אימי חזרה על אותו משפט כמה פעמים ואז נשמעה שתיקה בחדר ומיד ניצלתי את זה ורצתי לחדרי משחזרת את השיחה של הוריי שוב ושוב במוחי. הרבה מחשבות עלו במוחי מי זאת הילדה שהם כל הזמן דיברו עלייה?, מי זה האיש שמתכוון לעשות את כל זה?. נהייתי מאוד עייפה ומיד שנשכבתי על המיטה נרדמתי עם כל המחשבות האלה במוחי. למחרת בבוקר קמתי שקרן אור סנוורה את עיניי החצי פתוחות סגורות שלי והבנתי שזה הזמן שלי לקום לבית ספר הלכתי בצעדים כושלים לאמבטיה ועושה את כל האירגונים שלי וירדתי למטה לאחר שסיימתי להתלבש ולקלוע לי צמה. שהגעתי אל המטבח ראיתי את אחי יושב על הכיסא ומסתכל בהודעות בטלפון שלו ואת הוריי עומדים אחד מול השני ועיניהם אדומות מבכי ושקיות מתחת לעיניים שמראות שהם לא ישנו כל הלילה
"מה קרה לכם?" שאלתי מודאגת
"כלום מאמי שלי. סתם אבא ואני היינו צריכים לעבוד כל הלילה ואנחנו די עייפים מזה" אימי הסבירה לי ונשקה לראשי
"אז אל תלכו לעבודה היום אם אתם כבר עבדתם בלילה. תהיה פה, תנוחו לכם עד שאנחנו נחזור" אמרתי להם
" אנחנו בסדר גמור יקירה" אבי אמר לי ונשק לי בקודקוד ראשי הנהנתי להסכמה והסתכלתי על אחיי שסיים לעבור על ההודעות שלו
"אתה יכול לקחת אותי היום?" שאלתי אותו
"כן. בואי. ביי לכם" אמר ושנינו יצאנו מהבית ונכנסנו לתוך המכונית של אחי
"תגיד אתה יודע מה קרה לאבא ואימא. אני קצת מודאגת לגביהם" אמרתי לו את חששותיי
"אל תדאגי להם הם בסדר גמור, פשוט העבודה קצת מכבידה עליהם כרגע אבל אני מבטיח לך שיגיע הזמן שהם יפסיקו להיות ככה ויחזרו להיות כמו שהם עכשיו" אמר וצבט לי את הלחי
"הגענו" אמר והסתכלתי על הבית ספר והתפלאתי איך הגענו כל כך מהר
"ביי. תבוא לאסוף אותי בחזרה?" שאלתי אותם בתקווה
"כן. אני מקווה שהם לא יבקשו ממני להיתקע איתם עוד פעם ואני די מניח שאני אגיד להם לא אז כן אני יבוא לאסוף אותך" אמר לי והנהנתי
"ביי. אוהבת אותך" אמרתי לו ונופפתי לו לשלום
"אוו. ממש אחוות אחים יש לנו פה" שמעתי קול גברי
"מה אתה רוצה?, לא הספיק לך אתמול?" שאלתי את האיש שחושבים על זה אני אפילו לא יודעת את שמו
"ממש לא. אני לא חושב שמישהי דיברה אליי ככה כמו שאת עשית" אמר בארסיות וחייך מבעד לשפתיו
"תגיד לי מה שמך?" ביקש
"אני לא חושבת. אם אתה רוצה לדעת מה שמי תצטרך לגלות לבד" אמרתי והלכתי משם משאירה אותו לחשוב על דרכים לחפש את שמי. שהייתי מספיק רחוקה ממנו יכולתי להרשות לעצמי לחייך חיוך ניצחון
"1-0 מאמי" מילמלתי לעצמי ונכנסתי לתוך הבית ספר מופתעת לגלות את ליה ועומר מתנשקים. התקדמתי אליהם באיטיות וצעדים שקטים שלא יראו או ישמעו אותי וצעקתי להם
"שלום לכם זוג יונים מתוק" הם מיד התנתקו למשמע צעקותיי ונבהלו כהוגן ואני התפקעתי מצחוק
"אני לא מאמינה אני רק ביקשתי מכם ללכת ביחד ופתאום אתם מתנשקים לי מה קרה?" שאלתי אותם וחיכיתי להסבר
"כלום. אני ועומר התוודינו על אהבתנו אחד לשנייה" ליה אמרה והסתכלה על עומר שאישר את דבריה
"את לא שמחה בשבילנו?" עומר שאל ושניהם הביטו בי מבט מלא תקווה
"ברור שאני שמחה בשבילכם. מאז שהצטרפת אלינו ראיתי שליה מאוהבת בך רק חשבתי כמה זמן זה אקח ופתאום זה קרה" אמרתי להם וליה חיבקה אותי ולחשה לי באוזן
"תודה" הנהנתי לה לחיוב
"אז מזל טוב" צעקתי להם והתחבקנו ואז נשמע הצלצול המבשר להיכנס לכיתות.
………………………………………………………………..
אחרי שהיא הלכה לה חשבתי על איך אני עומד לגלות את שמה של הילדה הזאת. זה לא הגיוני שהיא כבר פעמיים משאירה אותי המום. הלכתי לכיתה ויושב במקומי ליד החבר הכי טוב שלי ומחכה שהמורה תגיע ואכן לאחר כמה דקות המורה הגיעה "בוקר טוב כיתה נא לשבת במקומכן ולהוציא ספרי היסטוריה" המורה הודיעה לנו והוציאה את ספריה
"אך לפני זה. אני רק רוצה לקרוא שמות ולסמן לי מה הכין את שיעורי הבית שלו שנתתי בשיעור שעבר" המורה אמרה והתבוננה בנו בתבונה
"דניאל. תוכל בבקשה ללכת למזכירות להביא לי רשימת שמות?" שאלה המורה בקול שקט וצנום
"כמובן המורה" אמרתי ויצאתי מהכיתה מתקדם לעבר המזכירות שהייתה במרחק של כמה מטרים מהכיתה שלנו. חשבתי בראשי באותה הזדמנות גם למצוא מה השם של הילדה שמשגעת אותי ככה. הגעתי למזכירות אחרי כמה דקות של הליכה ופתחתי את הדלת וגיליתי שם את הילדה הזאת מדברת עם לורה המזכירה
"אז מה רצית ילדתי?" לורה שאלה בקול נחמד למדי
"כמה דפים לבנים חלקים למורה צורית" אמרה והמזכירה מיד הלכה למגירה שבה נמצאים הדפים למדפסת
"בבקשה. דפים לבנים" המזכירה אמרה ונתנה לילדה את הדפים
"בי, בי נועה" המזכירה אמרה ובינגו מצאתי את השם שלה בלי שחשבתי יותר מדי פתחתי את הדלת ונועה מאוד הופתעה לראותי
"היי לורה" אמרתי מתעלם מקיומה של נועה. נועה גיחכה לעצמה ויצאה אך לפני זה לחשתי לה באוזן
"אני מקווה שיהיה לך פה נעים נועה" והדגשתי את שמה היא דחפה אותי עם מרפקה ויצאה משם ואני כולי מחייך 1-1 חשבתי לעצמי בלב
"כן. מה האדון דניאל רוצה שהוא ככה כיבד אותנו בנוכחותו" המזכירה אמרה בציניות ואני צחקקתי בשקט, המזכירה מכירה אותי ומכבדת אותי מאז שהייתי לומד פה. היא יודעת הכל עליי ממש הכול.
"המורה מבקשת רשימת שמות" אמרתי לה והיא מיד דילגה לקלסר של כל השמות ופתחה בדיוק בשמרדף שמכיל את השמות של הכיתה שלנו לאחר מכן היא שולחת את ידה לעברי ומושיטה לי את הדף שרציתי
"תודה רבה לורה. תגידי מי זאת הילדה שהייתה כאן לפניי?" שאלתי בהתעניינות
"אתה מחבב את נועה?" שאלה ופרצוף מרוח על פנייה הופיע פתאום
"ממש לא. היא משגעת אותי ממש. היא כבר פעמיים השאירה אותי המום" הסברתי לה
"יפה שלי. אם אתה רוצה שהיא תתייחס אלייך כדי לך לשנות את ההתנהגות שלך כלפיה" אמרה ונשקה לי בלחי
"תודה לורה. חולה עלייך" אמרתי לה ונשקתי לה במצח ויצאתי משם מחויך מתקדם לעבר הכיתה שלי
"המורה הדף שביקשת" אמרתי לה והיא חייכה ברצון רב ופנתה לכיתה וקראה שמות זה אכן לקח כמה דקות מהשיעור שנראה לי שכולם שמחו בכך "אני רוצה שנתחיל עם היסטוריה" המורה הודיעה וכולם נאנחו, זה הולך להיות עוד יום ארוך.
………………………………………………….
שהילד לחש לי את שמי באוזן היה לי צמרור אבל מיד התעלמתי ממנו "רציתי לקחת את הדפים שהמורה צורית השאירה פה" אמרתי לה והיא הנהנה וקמה מכיסאה והושיטה לי ערמה של דפים
"תודה, ורגע רק עוד שאלה אחת" אמרתי לה והיא סימנה לי להמשיך
"מי זה היה הילד הזה שהיה פה מקודם?" שאלתי אותה והיא התחילה לצחוק
"מה כבר כל כך מצחיק?" שאלתי אותו כלא מבינה
"זה גם מה שהוא שאל אותי. מה הולך בינכם?" שאלה
"כלום. אני רק רוצה לדעת את השם שלו" השבתי לה קצרות
"קוראים לו דניאל. הוא המנהיג בחבורה שלו וכל הבנות נופלות לרגליו. לזה הוא רגיל, זה מה שקורה לו כל יום" אמרה לי ואני ממש הופתעתי
"באמת?" שאלתי אותה המומה לחלוטין
"אכן כן ילדתי. בגלל זה את כל כך מעניינת אותו" פלטה ואני פתחתי את עיניי
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותה מבולבלת
"את לא נמרחת עליו כבר בשנייה הראשונה שראית אותו את אפילו לא אמרת לו את שמך. וזה מה שהוא מחפש בחיים שלו קצת אקשן" אמרה
"אני ממש חייבת ללכת אבל תודה שאמרת לי" אמרתי לה בחביבות והיא הנהנה לי והלכתי לכיתה שבראשי יש את כל מה שהמזכירה אמרה לי עליו. אין מצב שאני והוא נהיה ביחד לעולם. שנגמר יום הלימודים הארוך הזה הלכתי הביתה במחשבות על דניאל ועל מה שהמזכירה אמרה לי עליו ואז הבנתי שאני עכשיו באמת חושבת עליו, על דניאל על מי שעצבן אותי במשך יומיים. מי שרק עכשיו גיליתי את שמו. אין מצב!. הגעתי הביתה ושמתי את התיק בכניסה של הבית והסתכלתי עליו. בית גדול עם מדרגות וטלוויזיה ומגירות. מגירות אמרתי שוב ומיד רצתי לשם מנסה לזכור איפה אימי אמרה לי שהפתק שהסתכלתי עליו שהיית קטנה. ספרתי את המגירות ופתחתי את מגירה מספר שלוש ולא ראיתי שם כלום. מה?, איך זה יכול להיות?. בפעם האחרונה ראיתי את הפתק פה במגירה. ניסיתי לדפוק על המגירה אולי יש פה פתח סודי, וכלום. הפתק לא נמצא פה. איך זה יכול להיות?
"נועה. אני בבית" אח שלי הודיע ומיד עזבתי את המגירה והלכתי אליו
"היי" אמרתי
"היי אחותי. מה קורה?" שאל
"אתה מכיר ילד בבית הספר בשם דניאל?" שאלתי אותו והוא הסתכל עליי במבט מוזר בלע רוק ונשם עמוק
"לא. אני רק יודע שהוא בשכבה שלי" אמר ומיד הלך משם "אתה מסתיר ממני משהו" אמרתי לו והלכתי אחריו
"אני לא מסתיר כלום" אמר בקול צרוד
"אתה כן, עובדה שאתה צרוד. שאתה צרוד זה סימן שאתה משקר" קבעתי לו עובדה
"נועה. תאמיני לי לא כדי לך לדעת עליו עוד ממה שסיפרתי לך עליו" אמר. נשק למצחי וסגר את דלת חדרו ואני נאנחתי וירדתי למטה יושבת על הספה וחושבת לאיפה נעלם הדף. הרי זה לא יכול שמישהו לקח את הדף וזה גם לא יכול להיות שהדף הלך בכוחות עצמו
"נועה יש לך טלפון" אח שלי צעק לי מלמעלה
"אני באה" אמרתי ועליתי לחדר שלי
"הלו?" שאלתי מבעד לטלפון
"מה הלו?. שכחת את אמורה לבוא אליי" ליה אמרה ואני ניסיתי להיזכר מתי אמרנו את זה ולפתע נזכרתי שאמרתי לה שאני יבוא אליה מחר שזה בעצם היום
"אוי שיט" אמרתי ודפקתי על המצח
"אני ממש מצטערת. אני שכחתי מזה אני באה אלייך בעוד כמה רגעים" אמרתי לה וניתקתי ובמהירות שיא התלבשתי ורצתי לביתה של ליהי
"אני כאן" פרצתי לביתה. אני והיא רגילות שאנחנו לא דופקות בדלת
"או. סוף סוף" אמרה ליה וחיבקה אותי חיבוק ארוך
"את יודעת אני עדיין לא מאמינה שאת ועומר חברים" אמרתי לה
"אנחנו אוהבים אחד את השני וזה מה שהכי חשוב לנו" השיבה לי וצחקקה
"צודקת" אמרתי לה
"על מה אתם מצחקקות לכן שם?" הקול של עומרי הפסיק אותנו מהצחוקים והשתתקנו
"מה השתתקתם פתאום" אמר בקול עצבני
"סתם היא אמרה לי שכל עוד אתם ביחד אוהבים אחד את השני זה מה שהכי חשוב" הסברתי לו
"אוו…. תודה חיים שלי" אמר ונישק אותה
"טוב. אני חושבת שאפשר להפסיק עם הנשיקה" אמרתי להם ונעמדתי באמצע וזה אילץ אותם להפסיק
……………………………………………………………
שגיליתי את שמה כל כך שמחתי בלב. אני אפילו לא יודע למה "דניאל מה קורה לך?, שאלתי אותך שאלה" המורה העירה אותי ממחשבותיי
"מצטער המורה. מה הייתה השאלה?" שאלתי אותה "לא הייתה שום שאלה דניאל זה היה בשביל לעורר אותך שתתפקס בשיעור. זה שיעור תורה ולא שיעור חופשי" המורה אמרה בכעס והמשיכה בשיעור. סוף סוף נגמרו ה40 דקות סבל האלה, והתחלתי ללכת לכיוון האוטו שלי שמתי גז והתחלתי לנסוע ולנשום את האוויר שבחוץ ומתמלא במחשבות שוב על נועה הזאת שמטריפה לי את כל החושים ועושה את הלב שלי על 180 מעלות "אני בבית" צעקתי
אך אין קול ואין עונה אז התייאשתי וזרקתי את עצמי על הספה ופתחתי את הטלוויזיה והתחלתי לראות ערוץ הספורט "השוער של היום, בנבחרת ישראל נפצע קשות. המאמן עדיין מתלבט מי יהיה במקומו ואני ממליץ לו לחשוב על כך בקפידה כי עוד כמה שבועות יש להם משחק מול מכבי חיפה" המנחה אמר אבל לא הצלחתי להביט בטלוויזיה כי היית עסוק בלהביט במגירה שהייתה פתוחה הלכתי אליה והבטתי בה ראיתי מגירה עם המון דפים מקופלים אחד בתוך השני.
לקחתי את הדפים בידיי ועברתי אחד אחד ופתחתי אותם. הדפים הראשונים היו מרשמי תרופות ועוד כמה דברים לא ברורים אבל הדף האחרון היה מקופל למלא חלקים והבנתי שבתוך הדף הזה כתוב משהו שהאיש הזה רוצה שאף אחד לא יגלה אותו "אני בבית" שמעתי את הצעקה של אימי שחדרה לכל הבית ונאנחתי בייאוש ושמתי את הפתק במגירה.
אני בטח יבוא לכאן אחר כך "היי אימא. איך היה בעבודה?" שאלתי בנימוס
"בסדר גמור. ולך?" היא שאלה והביטה בי
"בסדר. גיליתי היום את שמה של הילדה" אמרתי לה והיא התלהבה כמו איזה ילדה קטנה "נו… למה אתה מחכה?, תגלה לי?" אמרה ונעצב בי מבט
"קוראים לה נועה" אמרתי לה כאילו זה מובן מאליו אבל זה לא. זה ממש שימח אותי לדעת "ודברתם?" היא המשיכה על השאלות שלה
"אני רק לחשתי לה באוזן משהו שאני אפילו לא זוכר" שיקרתי לה
"אוו. אז זה לא מעניין" אמרה והתחילה בלהכין לנו אוכל "איפה אבא וטל?" שאלתי אותה
"אבא בעבודה. הוא יחזור בעוד כשעה וטל גומרת בשתיים" השיבה
"אני עולה לחדר. תקראי לי שיהיה אוכל" הודעתי לה ועליתי לחדרי יושב על המיטה וחושב עלייה.
על איך שהיא שיגעה אותי ככה, איך אני כל הזמן חושב רק עלייה. אני אפילו לא מסוגל להתרכז בשיעור מרוב מחשבות. אף פעם לא נפלתי כל כך חזק ככה. צלצול טלפון קטע את מחשבותיי ועל הצג הופיע את שמו של החבר הכי טוב שלי נועם "היי אחי" פתחתי את השיחה
"היי" אמר בקול עצוב
"מה קרה לך?" שאלתי אותו
"סתם. עזוב. סתם עוד יום שגרתי בבית ספר" אמר
"טוב. גיליתי את שמה של הילדה" אמרתי לו
"באמת הגיע הזמו שתדע את שמה" אמר
"אתה לא שואל אותי איך קוראים לה?" הקדמתי את המאוחר
"זאת הייתה אמורה להיות השאלה הבאה. אדיוט" אמר
"קוראים לה נועה. האמת שמבחוץ אתה רואה אותה בתור ילדה שקטה ומופנמת אבל בתוכה היא יכולה להתפרץ עלייך ולהשאיר אותך המום. בלי יכולת לדבר" הסברתי לו
"וזה מה שהיא עשתה לך?" הוא שאל וצחק
"כן. כבר פעמיים" אמרתי בייאוש "אחי אל תתבאס. אין אחת שלא יכולה לראות אותך ולהתאהב בך. אתה עוד תראה איך אתם נהיים ביחד בלי שתרגיש" אמר
"אני יודע. אבל היא שונה מכולם. היא אחרת. היא…." אמרתי אבל קטעתי את עצמי כי זכרתי שאני מדבר פה עם חבר שלי
"איזה נקבה נהיית" אמר ושנינו צחקנו
"דניאל ארוחת ערב" אימי קטעה לנו את השיחה
"טוב. נהנהנתי להמשיך להעביר פה דחקות אבל אני מוכרח ללכת לאכול. נדבר מחר?" שאלתי אותו
"ברור" אמר וניתקנו את השיחה ביחד וירדתי למטה לשולחן והתפלאתי שראיתי שסוף סוף גם אחותי אוכלת איתנו
"כמה זמן לא ראיתי אותך פה" אמרתי בציניות
"אוי. תשתוק" אמרה בהתרגזות
"ילדים!" אימי צעקה לפתע ואני וטל היינו המומים "סליחה. פשוט… עבר עליי יום לא קל בעבודה והוצאתי הכל עליכם" התנצלה
"אמא זה בסדר. אני מבין" הרגעתי אותה וחיבקתי אותה
"עדיף שאני אלך לנוח עכשיו" אמרה בקול שקט ועלתה למעלה
"מה זה היה עכשיו?" טל שאלה בהפתעה
"אני לא יודע. היא אף פעם לא צעקה עלינו ככה. צריך להתקשר לאבא" הודעתי לה
"לא!, אבא סתם ידאג לה עכשיו וזה לא משהו שאנחנו צריכים עכשיו. בוא ניתן לאימא לנוח ולאבא לחזור ונספר לו הכול.
אבל לא עכשיו. באמצע העבודה שלו" היא אמרה לי ועלתה למעלה.
הסתכלתי על השולחן שלפני שנייה היינו פה אני, אימא וטל ופתאום הוא ריק. אין מי שיאכל עליו. פיניתי את השולחן וישבתי על הספה מביט על התקרה וריק ממחשבות ככה עברו שעה, שעתיים עד שנזכרתי בפתק שמצאתי אתמול במגירה. במהירות רצתי למגירה ופתחתי את המגירה מופתע לגלות את הפתק שם. פתחתי אותו וגילית שעל הדף נשפך משקה שהסתיר את כל המילים "מאחורי הארון הרמז תלוי בפתרון" קראתי לעצמי מה?, מאחורי הארון הרמז תלוי פתרון?, מה זאת איזה חידה היגיון? שאלתי את עצמי.
עמדתי מול הדף במשך כמה שעות ומנסה לחשוב מה הפתרון לשאלה הזאת שאבי נשמע מפתח הבית אומר לנו שהוא כאן. מיד הכנסתי את הפתק לכיסי והלכתי לקראתו "היי אבא" אמרתי לו
"היי בן. איפה כולם?" שאל
"יש לי משהו להגיד לך בקשר לאימא" אמרתי לו בשקט והוא פער את עיניו
"מה קרה איתה?" שאל בקול שקט ורגוע שאני יודע שבפנים מתחוללת אצלו סערה
"היא היום בארוחה היא צעקה עלינו. היא ממש לא עושה את זה, אף פעם. ברור שהיא התנצלה בפנינו ואמרה שהיה לה יום ארוך בעבודה אבל זה לא נראה לי" אמרתי לו
"בני. לאימא שלך קצת קשה כרגע ואני הבנתי שאתם פגועים ואני ממש מתנצל בשמה. ואני הולך לבדוק את שלומה עכשיו. אני יעדכן אותך במצבה אבל בינתיים אל תדאג לה" אמר,
נשק לי בראש ועלה למעלה ואני רק רציתי ללכת לחדר לשכב על המיטה ולהירדם. להיעלם את כל המחשבות שלי מאותו יום וזה בדיוק מה שעשיתי נשכבתי במיטה ונרדמתי מצפה ליום המחר.
………………………………………………………
אחרי שהייתי אצל ליה כמה שעות חזרתי הביתה. שבבית ציפו לי ההורים ואחי שהתלוננו שחיכו לי כדי להתחיל לאכול. כמובן שהתנצלתי בפניהם וישבנו לאכול "איך היה בעובדה שלכם?" שאלתי
"בסדר. לא היית פה אבל אני ואבא חזרנו מוקדם בגלל שעבדנו אתמול וראו כמה אנחנו עייפים ומותשים" אימי אמרה והנהנה
"איך היה לך?" שאלה
"בסדר. הכרתי מישהו אתמול והיום אני יודעת את שמו" אמרתי להם וכולם הסתכלו עליי בהלם
"אני לא מאמינה. הבת שלי סוף סוף גדלה לה. והתחילה לדבר עם בנים" אימי אמרה בהתרגשות שיא
"לא. ממש לא. היא לא צריכה להתחיל לדבר איתם אבל במיוחד היא צריכה להתרחק מהבחור שהיא הכירה" אחי אמר בטון עצבני
"אתה לא יכול לשמור עליי לנצח" אמרתי לו
"אני כן. וזה בדיוק מה שאני יעשה כל הזמן. את ממש לא מתכוונת לדבר איתו יותר. נקודה. סוף" אמר בהחלטיות ועלה לחדרו
"תביני אותו מותק. זה לא שאני ואבא בעדו. ממש לא, אנחנו ממש שמחים על כך אבל תני לו יום- יומיים להירגע והוא ישכח מכל העניין הזה. הוא סך הכול דואג לך, הוא לא רוצה שתיפגעי כי הוא יודע בדיוק מה את הולכת לעשות" אבי אמר לי והנהנתי להסכמה והמשכנו לאכול בשקט
"אבא, שמעתי אתמול צעקות מהחדר שלכם שדיברת בטלפון. מי זה היה?" שאלתי ושניהם הסתכלו אחד על השני ואז עליי
"כלום. חמודה זה היה מישהו שעובד עם אבא והוא לא עשה את מה שהוא צריך טוב. אז הוא התעצבן עליו" אימי אמרה לי ואז הייתה ביננו שתיקה
"אני סיימתי" אמרתי בשקט ועליתי לחדרי אך שעליתי במדרגות שמעתי את ההורים שלי מדברים ביניהם
"את רואה שהיא לא בטוחה. היא כבר שמעה אותנו לא נוכל להסתיר את זה ממנה לעוד הרבה זמן" אבי אמר לה
"לא. היא עוד לא יודעת. היא בסך הכל שמעה את השיחה זה הכול. אתה רוצה שפתאום ביום בהיר אחד היא תעלם מפה והוא אקח אותה והוא יגלה לה הכול והיא תישאר. שם. איתו" אימי הסבירה לו
"אז מה את רוצה לעשות?" שאל בקול ממש לא רגוע
"אני מציעה שעכשיו אם. במידה שהוא יתקשר נדבר יותר בלחש" אימי אמרה לו ושניהם הנהנו ועליתי למעלה לחדרי ונאנחתי למה הכל חייב להיות מסובך יותר מדי.
אני לא מבינה את הדיסקרטיות של הוריי, אני לא מבינה מי זה שהתקשר עליו ובטח שבטח לא על הילדה שהם כל הזמן מדברים ואני די מתחילה לקנא בה שהם כל כך דואגים לה. שכבר נהיה ערב התייאשתי מלהיות במיטה כל היום וירדתי לטלוויזיה ופותחת אותה על החדשות "והיום עוד סיפור על תאונה שקרתה בפתח-תקווה. גבר ואישה ישבו במכונית ונסעו למקום נופש כדי לקחת חופשה ובדרך הם עשו תאונה. שהמשטרה באה לרכב הם מצאו דף נייר מקופל שעליו כתוב המילים הבאות ביתי אני מצטער. המצלמה הלכה לעבר הפתק כדי שכל מי שרואה את זה יוכל לקרוא את מה שכתוב שם."
הפתק היה לי מוכר. מיששתי בכיס מכנסיי והוצאתי משם את הפתק לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי אותו מופתעת לגלות שבפתק כתוב את אותו הדבר כמו בטלוויזיה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
39 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך