איזון: כינור

אני מביטה בכינור, בוחנת את גימור המושלם ואת הצורה יוצאת הדופן שלו, אני צריכה לנסות לנגן בו בשביל לדעת שהוא מחוון. זה לא היה כינור רגיל , זו הייתה יצירת אומנות.
אני מסתובבת על יד הכינור הזה כבר מספר שבועות, אך עדיין לא הספקתי לנגן בו. כבר ניסיתי את הפסנתר והגיטרה, אפילו השתעשעתי מעט בתופים, אך היה משהו בכינור ההוא שגרם לי להסס. זה כמעט כאילו אני לא בטוחה אם מותר לי לגעת בחפץ יקר כל-כך.
אני מרימה אותו, מבטיחה שהפעם אני באמת אנגן בו ולא פשוט אחזיק בו ואז אחזיר אותו למקומו. אני בדיוק עומדת לנגן את התווים הראשונים לשיר שנשכח כבר מזמן כאשר אני שומעת את הדלת נפתחת מאחורי.
"את יודעת כמה אני אוהב כאשר את מנגנת, אך אני חושש שזה לא הזמן לכך." לוציפר אומר, ואני מניחה את הכינור. אני מניחה שזה הגיוני שאני מכינה את עצמי לחדשות רעות, הרי אין שום סיבה אחרת שלוציפר ירצה לדבר איתי, הוא הרי התעלם ממני בחצי השנה האחרונה, אז למה שידבר איתי עכשיו?
"אני רואה שאת לומדת לשלוט בכוחות שלך." הוא אומר ומביט בזרועותי, אני מביטה בו לרגע, ואז נותת לקסם להחליק מעליי, נותת לצלקות שלי לחזור אל זרועותי. אני מניחה שאני עושה זאת פשוט בגלל שאני רוצה להראות לו שלמרות הכל הוא לא שולט בי, שאני לא כמו השדים הקטנים שלו, שאני עדיין מי שהייתי לפני חצי שנה, בסך הכל נערה פגומה. אני יודעת שברגע שאני נותת לתחפושת שלי להיעלם, לא רק הצלקות מופיעות שוב. עכשיו ניתן לראות היטב את העיגולים השחורים תחת עיני, ואת העובדה שהשיער שלי הרבה יותר קצר ממה שנראה היה מקודם וגוונו החום דומה יותר לעכבר מאשר לשוקולד.
"כל כך רע לך פה?" הוא שואל, ומביט אל תוך עיני, אני לא בטוחה מה הוא מקווה שאענה לו, אך אני יודעת שאת התשובה לכך הוא ימצא רק כאשר היא תעזוב את שפתיי.
"החופש שהמקום הזה מציע לי, הוא פשוט תחבולה," אני אומרת, ואני יודעת שקולי נשמע מוכני, זה משום שמוחי ריק."זה פשוט כלוב נוסף," אני מוסיפה, ומצטערת שאין לי סיגריה ביד."כלוב זהב נפלא ורחב ידיים, אך עדיין, כלוב." כאשר אני משתתקת, אני מפנה את מבטי בחזרה אל עיניו של לוציפר, זה בדרך כלל עוזר לי לשמור על המוח שלי ריק ממחשבות. אני לא בטוחה למה אני משתדלת כל-כך להתמרד כנגדו, זאת אומרת, הוא נתן לי בית כאשר הייתי בטוחה שכבר לא יהיה לי אחד לעולם, הוא נתן לי תקווה אחרי שנים שלא הייתה לי אחת, הוא הציעה לי עזרה כאשר אפילו אחותי הפנתה לי את גבה. אני באמת לא מבינה למה אני עושה את זה, אני מניחה שזה פשוט האופי הפגום שלי.
עיניו לא היו חומות, זאת אומרת לא לגמרי, מקרוב ניתן היה לראות את כי עיניו מפוספסות בזהב, וברגע ההוא הבנתי שכך אני רוצה שיראה שיערי. וידעתי שברגע שלוצפר יצא מהחדר הזה, ברגע שהמסכה שלי תחזור למקומה, הוא יהיה כזה.
"היית רוצה לעזוב?" הוא מציע ובוחן את פני."היית רוצה לחזור אל כדור הארץ?" הוא מוסיף ואני מרגישה שאם מבטו לא יעזוב אותי בקרוב, אני עלולה להתפוצץ.
"לא," אני אומרת בסופו של דבר ומרימה שוב את הכינור, אני מניחה שזו הייתה דרכי להארות לו שהמאסתי בשיחה הזו."אין למקום ההוא שום דבר להציע לי."