אווה פריד אהבה את שופן / מאת: שושנה קירש (C)

אווה פריד אהבה את שופן ובסיום כל שיעור נהגה לנגן את אחד הנוקטורנים , הבלדות , או הפרלודים שלו וכינתה אותו "גדול משוררי הפסנתר", וכאשר ניגנה את הפרלוד בדו מינור, הטרגי מכולם , או אז היו עיניה הכחולות בהירות מתמלאות דמעות אשר הרטיבו את לחייה , אבל היא מעולם לא נתנה לזה להפריע לנגינתה תוך שהיא שוכחת לגמרי מהתלמיד הבא הממתין לה בחדר השני.

היו אלה שנות השבעים המוקדמות , ואני , חיילת נמרצת במדים , גמרתי אומר להגשים את חלום חיי וללמוד לנגן על פסנתר – ויהי מה.

אווה הייתה אישה יפהפייה בשנות החמישים לחייה ושיערה הגלי שהחל מאפיר כיסה את כתפיה.
זכורה לי היטב הקנאה שחשתי באצבעותיה הארוכות והעדינות שהגיעו בקלות בלתי נסבלת , כמעט בריחוף , לכל הקלידים ובווירטואוזיות מהפנטת.

לעומתן , היו אצבעות ידיי קצרות ומעט גוציות ולא ממש נועדו לנגינה – בניגוד גמור לכישרון המוזיקלי ולשמיעה האבסולוטית בהם ניחנתי.

עמוק בלב קיוויתי להיות תלמידתה האהובה והמועדפת והתפללתי שתלמידיה האחרים ייעלמו פתאום והיא תישאר רק המורה שלי.

האימונים הארוכים והמפרכים גרמו לי לחלום בהקיץ איך אצבעותיי הולכות ומתארכות ונדמות לאלה של אווה.
פסנתר הקיר הקטן שקניתי בגוונים עמוקים של קוניאק בעל שש וחצי האוקטבות בלבד , הפך לפסנתר כנף שחור וענק , ושלושת הפסלונים של מוצרט , באך ובטהובן , המונחים על הפסנתר דרך קבע גדלו לקומפוזיטורים חיים שהצטרפו אליי וניגנו יחד אתי.

ואילו אווה פריד שהייתה מסורה רק לשופן שלה הפכה בדמיונותיי לסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד שטיפלה במסירות באיש השברירי והחולני שמת צעיר כל כך , בן 39 , והייתה פונה אליו: “הו פרדריק מון אמור ז'ה טם אה טואה טו מם אוסי?”.

זו הייתה התקופה הכי רומנטית בחייהם.

כעבור זמן לא רב זנחתי את הפסנתר לטובת אהבה חדשה – הגיטרה.

בתמימותי הייתי משוכנעת שיהיה לי איתה הרבה יותר קל עד שהמציאות טפחה על פניי: אצבעותיי , שלא התארכו ולו במילימטר, חוו קושי אף חמור יותר בשעה שפרטו על המיתרים הקשיחים , ועברו חודשים רבים עד שהצליחו להוציא צליל נקי של אקורד בודד , וזאת , לא לפני שחבשתי בפלסטרים את כריות ארבע אצבעות יד שמאל , יום אחר יום.

האגודל שהתחבאה מאחורי צוואר הגיטרה – הייתה מוגנת.

בתום שרותי הצבאי במחצית שנת 73' הושמע לראשונה שירו של בארי מנילו "Could It Be Magic" בכל תחנות הרדיו הספורות שהיו אז ומיד הפך ללהיט היסטרי. בהתחלה לא היה ברור לי מדוע אני פורצת בבכי כל אימת שנוגן מעל גלי האתר ולקח לפחות שבועיים ימים עד שעלה בידי לזהות את הפתיחה המפורסמת , מה עוד , שבראיונות הרבים בהם התראיין מנילו , סיפר כי השיר נכתב בעצם בהשראת הפרלוד בדו מינור של שופן , אותו הפרלוד שתמיד גרם לאווה פריד להתייפח.

השנים חלפו כמו שלשנים יש הנטייה לעשות , כך, בחוצפה ומבלי לבקש רשות , אך אווה פריד מעולם לא נשכחה מלבי והחלטתי לחפש אותה. היות וכל שזכרתי היה שבזמנו התגוררה בפתח-תקווה , פניתי לתכנית הרדיו "המדור לחיפוש קרובים" שחזרו אליי עם הידיעה כי בתה של אווה , יהודית , אותרה ותשמח לשוחח עמי. ואכן בו ביום הרמתי טלפון ובלי טיפת היסוס שאלתי בהתרגשות הולכת וגוברת שאלות רבות אודותיה. בתה שהקשיבה קשב רב , קטעה אותי לפתע ולחשה: " אמא הלכה לעולמה בשיבה טובה לפני כחודש ובדיוק הבוקר נערך טקס גילוי המצבה". התכווצתי. אין נורא יותר ממאוחר מדיי.

ניסיונותיי להעלות זיכרונות נתקלו בחומה בצורה. לא די ששפטתי את עצמי לחומרה ניכר היה כי גם יהודית הייתה מעט מסויגת:
"למה לא התעניינת בה קודם? נכון שאמא אהבה מאוד את שופן אך מה שגרם לה להיות מאושרת יותר מכל היה לפגוש בתלמידיה מדי פעם ולחוש גאווה גדולה שהפכו לנגני פסנתר מפורסמים או למוסיקאים כמוך הכותבת ומלחינה שירים לזמרים".

יהודית אף סירבה לשלוח אליי תמונה של אווה וביקשה להשאיר את הדברים כמות שהם. היא חזרה וטענה כי במותה נסגרו כל המעגלים ולא נותרו סוגיות לא פתורות ואין טעם לדבר על זה עוד. מישהו הזכיר את המילים "גורל" ו"קרמה" , ואני חייכתי בעצב , וחשבתי על מותה הפתאומי של אמי ששמה גם היה יהודית ונמצאה לילה אחד ללא רוח חיים על ידי ועל ידי בתי , נכדתה האהובה , אחרי שלא ענתה לטלפונים במשך שעות. באותו שבוע הפכה בתי לקצינה בצה"ל , ואמי שציפתה לזה כל חייה – לא זכתה.

מותה של אמי , שלא כמו זה של אווה פריד , הותיר אחריו שובל של מסתורין ומסך עשן.

– סוף –

‎© 2016 Microsoft תנאים פרטיות וקבצי Cookie מפתחים עברית