בדרך אל האור- פרק 5

כשהשעון מראה שנותרו רק עוד 25 דקות עד הזמן המיוחל כבר לא נותרות לי ציפורניים.
אני ממהרת אל המראה ומסדרת את שיערי ובגדיי. אסור לי להראות לו שזה משפיע עליי.
עשרדקות אחר כך אני כסר בדרכי אל הפארק. אל הספסל שלנו.
התאורה שמאירה את הספסל נותנת לי לראות הדמות הישובה עליו.
מרחוק קשה לי לזהות מי הדמות אבל בהתחשב בעובדה שהפארק כבר ריק בשעה כזו הסיכויים שהאדם הזה לא יהיה אור קלושים ביותר.

"היי" אני אומרת ומתיישבת על הספסל אבל רחוק ממנו. מפחדת להתקרב.
מבטו מורם אליי והירוק הכחול הזה ננעל על עיניי ומשתק אותי.
"היי" הוא אומר גם "הגעת".
"למה שלא אבוא?" אני שואלת מעט מבולבלת.
"אני לא יודע. עזבי אני סתם מלא מחשבות."
אני מחייכת חיוך מבין ומניחה יד מנחמת על כתפו. "יהיה בסדר. אל תדאג"
הצחוק המריר שנפלט מפיו מפתיע אותי ואני מביטה בו בבלבול.
"מצטער זה פשוט לא מסתדר לי שאת אומרת שיהיה בסדר כשהמצב הזה- שאני בכלל לא בטוח שאת זוכרת איפה הספסל שלנו או אם תגיעי לפה זה בדיוק מה שלא בסדר!. זה לא היה אמור להיות ככה. היית אמורה לבוא לפה, לנשק אותי ולהגיד לי שעבדת עליי. לא לנחם אותי כמו איזה ידידה מעצבנת". המילים שלו מכאיבות לי.
"לא ידעתי שאתה מרגיש ככה" אמרתי לו את האמת.
"זה שאני לא יושב בדיכאון ומדרדר לסמים ואלכוהול לא אומר שלא כואב לי" הקול שלו מלא בכאב והעיניים שלו שמבטן נח באוויר מבריקות.
אני בולעת את רוקי בקול. "התכוונתי ש.. זאת אומרת.." אני מסתבכת ונאנחת בקול.
"אבל אל תדאגי." הוא קוטע את הניסיון העלוב שלי להסביר את עצמי.
"כמו הרבה דברים בחיים גם זה נגמר. זה לא פעם ראישונה שאני חווה פרידה ממישהי אז אל תקחי קשה." הוא מנסה להישמע קליל. לצאת מהמצב בלי שהאגו שלו ייפגע. אני מכירה אותו. אבל דבריו בכל זאת מכאיבים לי.
א"אולי סתם מוזר לי שבפעם הראישונה מישהי נפרדת ממני ולא אני ממנה" הוא אומר וזה הקש ששבר את גב הגמל.
"קראת לי לפה בשביל להטיח בי דברים ואז לטייח אותם כאילו הכל קשור לאגו שלך?!" אני שואלת בכעס והדמעות עומדות בפתח עיניי."בשביל שתמשיך לצאת 'גבר' ושאני לא אצא איזו שוברת לבבות מהוללת?! הכל באמת באמת 'רק' מתחיל ונגמר באגו שלך ותו לא??" אני שואלת וכל כך רוצה לשמוע אותו מבטל את דברי. מודה שהאהבה שלנו הייתה עצומה ושפשוט קשה לו למחוק אותה.
"לא. רציתי שנסגור את הדברים יפה כדי שנוכל להמשיך להיפגש עם כל החבר'ה ולא יהיה מביך ואף אחד לא יתחמק מאף אחד" זה הרתיח אותי. התשובה שלו.
"אל תדאג. תראה את זה כסגור. אנחנו סתם ידידים מעכשיו." אני קמה מהספסל בכעס ומסתובבת רק כדי להגיד " אה. ואל תטרח. אם מרגיש לך צבוע להגיד לי שלום אז אל תאמר. הפסקת לעניין אותי מר 'אגו'" והסתובבתי. הולכת הביתה. אבל יחד עם זאת מרשה לדמעות החמות לזלוג.
יד חמה שתפסה בזרועי מסובבת אותי ומכריחה אותי להביט אל הירוק הזה.
"מה?!" אני מטיחה בכעס.
"זה לא האגו" הוא אומר בשקט. "זה הלב שלי שלא מסוגל לעכל איך האהבה שלנו פשוט נגמרה." הוא עוזב את זרועי והחמימות נעלמת ומפנה מקום לקור נוראי.
"אבל השלמתי עם זה" הוא ממשיך. "בואי פשוט נראה את זה כסגור" הוא אומר ואני מהנהנת.

כשהדמעות בדרך הבייתה רק מתחזקות אני מנסה להבין מה יותר כאב לי. לשמוע שזה הכל עניין של פגיעה באגו? או לשמוע שהוא סוגר את העניין ומשלים עם זה שזה הסוף של הסיפור שלנו. שהוא לא נלחם להבין יותר.

"בוקר טוב" אני אומרת להילה בהפסקה הראשונה. התחלנו בשעות שונות ולכן לא התראינו באוטובוס.
"הו שלום!" היא מחייכת "לילה קשה?" אני מהנהת לחיוב. המחשבות לא נתנו לי לישון והשקיות מתחת לעיניי מסגירות אותי.
"תני לזמן את המקום שלו. אומרים שהוא אמור לרפאות. אבל רק אם נותנים לו. לפעמים נראה לי שאת לא נותנת לו.. בכל זאת עברו כבר חודשיים וחצי מאז הכל.."
אני נושמת עמוק. " זה נגמר. סגרנו את זה אתמול יפה. אני סוגרת את העניין הזה." המבט הבוחן שלה מנסה לראות אם אני משקרת. אבל אני לא. אחרי לילה של תהיות זה הדבר היחידי שהייתי באמת בטוחה בו.

"עברו בקושי שבועיים" אני אומרת בקול קנאי וכואב. מסיטה את מבטי מליהיא ואור שהתנשקו מול עיניי בזמן שישבנו בנפסקת אוכל בדשא.
"הוא בכלל באמת אהב אותי?!"
"שיר. עברו שלושה חודשים. זה שבאמת דיברתם כמו שני בני אדם רק לפני שבועיים לא אומר כלום" הדר אומרת ואני יודעת שהיא צודקת.
"אבל.. " "לא משנה. עזבי" אני אומרת וקמה לחזור אל הכיתה.
כשאני מתיישבת במקומי הדמעות שעצרתי כל הדרך לכיתה כבר מתחילות לזלוג באיטיות. דלת הכיתה נפתחת והדר נכנסת. כשהיא רואה את דמעותיי היא נאנחת בצער ומחבקת את גבי. "א.." אני קןטעת אותה לפני שהיא מתחילה לדבר, "אני יודעת. אני האשמה." אני מוחה את דמעותיי במהירות. עכשיו מתחילים להתגבר.