הכל נשאר בסוד
היי לכולם!
אני מעלה לפה סיפור שכתבתי אני יודעת עליו שהוא יוצא יפה מאוד. ברמה גבוהה ונוחה לקריאה
הסיפור מספר על ילדה בכיתה י', היא בסך הכול ילדה בגיל ההתבגרות אבל בספר הזה היא עוברת הרבה יותר ממה שכל נערה אחרת בגילה עוברת. היא מקבלת את המושג אחריות ונתקלת באהבה שמלווה בקשיים והסתבכויות. אז אם אתם אוהבים את הרקע בוא תקראו את הפרק הראשון של הסיפור.
פרק ראשון:
קמתי לצלילי השעון המעורר שלי שלא הפסיק גם אחרי שכיביתי אותו אך לאחר כמה דקות הוא נכבה ואני קמתי מהמיטה בלית ברירה ונכנסתי לתוך השירותים לארגוני הבוקר. לאחר כרבע שעה יצאתי מחדרי לבושה ומסודרת לבית הספר וירדתי במדרגות לעבר המטבח הענק שלנו ששם מצאתי את ההורים שלי ואחי הגדול שבדרך נס התעורר בלי שום בעיות "בוקר טוב להורי המקסימים" אמרתי להם ונשקתי לכל אחד מהם על הלחי "בוקר טוב גם לך חמודה" אימי השיבה לי "ובוקר טוב גם לאחי החתיך" התחנפתי אליו "בוקר טוב גם לך, אבל זה לא יעזור לך אני לא מסיע אותך לבית הספר" אמר כאילו ידע מה אני רוצה לשאול אותו. במידית הסתובבתי ונעמדתי מול הוריי "מצטערת חומד, אבל אני ואבא צריכים עוד כמה דקות ללכת לעבודה, אז תצטרכי ללכת ברגל" אמרה אימי בהתנצלות ובקול חרישי מפחדת לפגוע בי. ככה זה היה תמיד בבית הרי אני הייתי הבת הקטנה שלהם ולא רק הם דאגו לי אלא גם אחי הגדול דאג לי. "אז אני אצטרך ללכת ברגל?" שאלתי "כן" כולם ענו לי פה אחד "אז אם אני רוצה להספיק לבית הספר אצטרך לצאת עכשיו" אמרתי חלק לעצמי וחלק לכל מי שהיה שם "אז ביי" המשכתי ויצאתי מהבית והלכתי בדרך הקצרה ביותר לבית הספר. "הגעתי בדיוק עשר דקות לפני הזמן" מילמלתי לעצמי ונכנסתי בשער. הסתכלתי סביבי וראיתי המון ילדים מדברים עם חבריהם בכמה דקות שנשארו לפני הצלצול אך מה שתפס את עיניי היה שראיתי חבורה של חמישה בנים שישבו על הספסל וצחקו ביניהם עד שבן אחד הסיט את מבטו עליי ומיד השפלתי את ראשי ורצתי משם לתוך בית הספר. "בו" שמעתי קול מאחוריי והסתובבתי למשמע הקול וראיתי את החברה הטובה ביותר שלי ולידה עומד הידיד שלי "היי" אמרתי בשמחה וחיבקתי כל אחד מהם בנפרד "את לא מבינה מה קרה אתמול…" ליה התחילה לומר לי אך מיד נשמע הצלצול "כנראה שזה יצטרך לחכות" אמרתי לה ושלושתנו הלכנו לכיתה לעוד בוקר מוצלח.
……………………………………………..
התעוררתי לקרני השמש שעטפו את חדריי. פתחתי את עיניי באיטיות ולאט לאט התחלתי להבין מה קורה. הלכתי אל השירותים ומתארגן ליום החדש. כעבור חמש דקות כבר הייתי מוכן וירדתי למטה למטבח ומתפלא לגלות שם את הוריי "מה אתם עושים פה?, אתם תמיד לא פה בבוקר" שאלתי אותם בהפתעה "הבוס שלי אמר שאני מתחילה היום בעשר אז יש לי קצת זמן לראות את הילדים שלי בבוקר" אימי הסבירה לי "ואתה?" פניתי לאבי "לי יש היום יום חופשי. החברה בשביתה היום" אבי הסביר גם הוא וחייכתי להבנה "איפה טל?" שאלתי אותם "עוד מתארגנת" אימי ענתה לי על השאלה "טל קדימה!, אם את לא רוצה ללכת ברגל היום אני מציע לך להזדרז" צעקתי לי "אני כבר באה" צעקה גם היא. הלכתי אל עבר המקרר ולקחתי שוקו ומזגתי לי את זה בכוס ואז ראיתי את אחותי טל יורדת במדרגות תוך כדי שהיא מדברת בטלפון "את מוכנה להפסיק עם כל זה, אני רוצה לזוז" אמרתי לה והיא מיד ניתקה "ביי" הודענו להורים ונכנסנו לתוך המכונית. כעבור חצי שעה הורדתי אותה בבית הספר שלה ואני ירדתי בשלי. נכנסתי דרך השער וראיתי את חבריי יושבים על הספסל אז הלכתי אליהם "היי אחים" אמרתי להם ונתתי לכל אחד מהם כיף. בחבורה שלנו אני המנהיג שלנו, אני מחליט מה לעשות ולאיפה ללכת. הסטתי את ראשי לרגע וראיתי ילדה נמוכה קצת אבל היא הייתה יפה, אפילו יפה מאוד. מבטנו הצטלבו והיא מיד השפילה את ראשה ורצה מהמקום ואני נאנחתי והמשכתי לשמוע את השטויות שחברים שלי פולטים מהפה "אז מה אתה אומר?" שמעתי לפתע "מ…ה…?" גמגמתי "אתה לא פה. מה יש לך?" שאל "סתם, אני עייף" שיקרתי לו והוא עזב אותי במנוחה הם המשיכו לדבר עד שהיה צלצול והלכנו לכיתות שלנו "בוקר טוב כיתה" המורה צילה הודיעה בקול הצעקני שלה שאי היה אפשר לפספס אותו כלל "בוקר טוב" כל הכיתה ענתה לה והיא סימנה לנו לשבת "כולם מוציאים דף חלק ועיפרון יש לי משימה בשבילכם" אמרה וכולנו הוצאנו דפים ועפרונות "אני כותבת את המשימה על הלוח נא להעתיק אותה בראשית הדף ולהתחיל לעבוד" המורה הודיעה לנו והתחילה לכתוב על הלוח כך: אתה ראית אותה בפעם הראשונה מסתכלת ובוחנת את כולם ואתה מיד הבטת בה וראית את עינייה היפות ואת גופה הקטן שאתה רק רוצה להקיף בזרועותייך. אך אבוי גילית שיש לה חבר שתפס את מקומך ואת הבחורה שלך ומאז אתה רק מנסה ומנסה לשכוח אותה אך לא מצליח "אני רוצה בבקשה שתכתבו חיבור על הקטע שכתבתי לכם על הלוח, אתם תקבלו על זה ציון וזה יהיה בתעודה. בהצלחה" המורה אמרה ומיד התיישבה בכיסאה בזמן שכולנו התחלנו לכתוב את חיברנו. אני ממש מרגיש כאילו מי שחיבר את החיבור הזה חשב עליי בבוקר. כעבור שעה סיימתי לכתוב את החיבור הארוך הזה והגשתי למורה "מי שסיים מוזמן לצאת להפסקה" אמרה בקול קשוח ונוקשה למדי ויצאתי החוצה מהכיתה ונשמתי את האוויר הצח שבחוץ. שהתקדמתי לספסלים שבחוץ ראיתי את הילדה הזאת שראיתי בבוקר וניגשתי אליה "צריכה עזרה?" שאלתי אותה בנימוס "לא. וגם אם כן. בטח שלא ממך" עקצה אותי "סליחה?, את אפילו לא מכירה אותי מה את מתנפלת עליי?" צעקתי עליה והיא נרתעה לאחור והתחילה לברוח ממני "אני מצטער" צעקתי לה ורצתי אחריה עד שהיא עצרה וכך גם אני "מה אתה רוצה ממני?" שאלה בפחד "כלום. רק לעזור לך" אמרתי לה בשקט "אני לא צריכה עזרה. אבל תודה בכל זאת" אמרה בשקט והלכה משם. נאנחתי ויצאתי שוב לספסלים וכל הדרך חשבתי עלייה.
……………………………………………..
רצתי משם במהירות שיא לכיתה שלי ונכנסתי לכיתתי. כל העיניים הופנו אליי "בוקר טוב לך. שבי במקומך בבקשה אני רוצה להתחיל בשיעור" המורה סימנה לי לשבת במקומי. הלכתי לעבר מקומי ליד ליה "מה קרה לך הבוקר?, את אף פעם לא מאחרת ככה?" שאלה ללא הבנה "עזבי. זה הלוקר שלא נסגר לי אף פעם" שיקרתי לה, אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד איתה בבוקר על היחסים שלי עם הבנים, הרגשתי משהו מפריע לי במחשבות שלי והסתכלתי מצדי וראיתי את ליהי מסמנת לי להקשיב למורה "כולם לפתוח את ספרי ספרות שלהם" המורה הודיעה ופתחנו את ספרנו "היום נלמד על ויליאם שייקספיר" המורה המשיכה את דבריה "לפני שנחיל מישהו רוצה לספר לנו מה שהוא יודע עליו?" המורה שאלה אותנו והביטה בנו מחכה לתשובתה. ילד אחד עם שיער בלונדיני ומשקפיים הצביע ראשון והמורה מיד סימנה לו להתחיל לדבר "שייקספייר כתב 36 מחזות" אמר והיה גאה בעצמו "נכון מאוד יוסף" המורה אמרה ואני הבטתי בילד שמסתבר לי עכשיו שקוראים לו יוסף "מישהו יודע איזה מחזות הוא כתב?" המורה שאלה אותנו שאלה נוספת מיד הצבעתי והיא סימנה לי לדבר "המלט" עניתי לה בשביעות רצון והיא הנהנה להסכמה "עוד מישהו?" המורה שאלה וליה לידי הצביעה גם "רומיאו ויוליה" ענתה ופה המורה השתתקה וסימנה לכולנו להוריד אצבעות "אני רציתי היום ללמד אותכם את אחד המחזות הכי יפים וגם הכי מוכרים של שייקספייר" המורה אמרה ברגש רב ואני וליהי פלטנו צחקוק קטן "העלילה מתרחשת בוורונה שם חיים הגיבורים של הטרגדיה הזאת רומיאו ויוליה. כמו שידוע לכולנו המשפחות שלהם היו יריבות מזה שנים. העלילה מתחילה בזה שבבית אביה של יוליה מתקיימת מסיבה שבני המשפחה של רומיאו לא מוזמנים אליה, אך רומיאו הקטן והשובב שלנו החליט להתגנב אל המסיבה בלי שאף אחד יודע על כך, ואם תהיתם איפה יוליה שלנו היא בינתיים בחדר מתארגנת להיות הכי יפה במסיבה" המורה אמרה בצחוק וכולנו צחקנו "רומיאו לקח מסכה כדי שאף אחד לא אראה אותו אך דודה של יוליה טיבלט הבחין בו אך אביו עצר אותו כדי שהמסיבה לא תיהרס. בינתיים רומיאו הבחין ביוליה שלנו והם התאהבו ממבט ראשון. יוליה שלנו ורומיאו חמקו החוצה ורק אז הבינו ששניהם אויבים ואף פעם לא יוכלו להיות ביחד" המורה אמרה אך צלצול קטע אותה "מצטערת ילדים אך אני נצטרך להמשיך את הטרגדיה הזאת בשיעור הבא" המורה אמרה הצער וכולנו יצאנו מהכיתה לעבר שער בית הספר "אני אף פעם לא חשבתי שיהיה כל כך מעניין בשיעור של המורה צורית" ליה אמרה "גם אני לא. אבל כנראה שהיא פשוט יודעת לספר סיפורים טוב ומצחיק אך ללמד לא טוב" אמרתי את השערתי ושתינו התחלנו לצחוק "מה כל כך מצחיק אותכם" עומר הידיד שלנו אמר מאחורינו ושתינו הסתובבנו בבת אחת "סתם. בדיחה אישית" אמרתי וליה הסמיקה. מה הולך ביניהם? שאלתי את עצמי ומיד חזרתי למציאות "אתם יכולים ללכת. אני צריכה לשים את הספרים בלוקר ולהתקשר שאח שלי יאסוף אותי עד אז אני בטוחה שתגיעו הביתה" אמרתי להם ושניהם הנהנו אליי ונתנו לי נשיקה בלחי "ביי, אוהבת אותך" ליה אמרה והלכה ביחד עם עומר ואני פניתי לעבר הלוקרים. שהגעתי ללוקרים ניסיתי ואפילו התפללתי שפעם אחת הלוקר שלי היפתח בצורה נורמלית לחלוטין אך זה לא מה שקרה. אני נאבקתי עם הלוקר ועשיתי את הסיסמה מיליון פעם בערך עד שהלוקר נפתח לי. הבטתי בשעון שהיה מוצב על הקיר וראיתי שהשעה ממש מאוחרת. הכנסתי את ספריי במהירות וסגרתי את הלוקר שלשם שינוי נסגר יותר מהר משציפיתי, בצעדים מהירים וזריזים הלכתי לעבר השער והוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי לאחי שיבוא לאסוף איתי מבית הספר. הטלפון צלצל כמה פעמים ולבסוף הוא ענה "היי. אתה יכול לבוא לאסוף אותי?" שאלתי אותו "אני ממש מצטער אחותי אך אני נתקעתי פה בבית ספר ואני יבוא רק בעוד שעה" אמר בקול מצטער "טוב. אני מבינה שזה קשה לך לקחת את אחותך הקטנה מבית הספר" אמרתי לו בקול פגוע "נועה אני ממש מצטער" אמר שוב "לא זה בסדר. אני אלך ברגל" הודעתי לו וניתקתי מיד את השיחה והתחלתי ללכת לכיוון ביתי אך שמעתי צפירה של מכונית לידי והסטתי את מבטי לעבר מי שישב במכונית. זה היה מי שהסתכלתי עליו בבוקר וזה שברחתי ממנו "היי. את רוצה להיכנס?" שאל בטון סמכותי מה שהעיד עליו שהוא אכן החזק במעמד "אמרו לי לא לדבר ולא להיכנס למכוניות של זרים" אמרתי לו והוא פלט צחקוק קטן משפתיו "אני בהחלט לא זר אחרי הפגישות שלנו היום בבית ספר" אמר תוך כדי צחוק "חבל. כי לי אתה בהחלט נראה זר" אמרתי בטון בטוח "אני יודע שאת שונאת ללכת ויש לך אופציה לשבת איתי, עם המלך של הבית ספר" אמר מתגאה בעצמו "תודה אבל לא תודה" אמרתי בנימוס והמשכתי ללכת אך נעצרתי שראיתי אותו נוסע אחריי "תקשיב לי ותקשיב לי טוב" נעצרתי. לקחתי נשימה ארוכה והמשכתי "אני לא מכירה אותך. ההיכרויות שלנו נעשו בטעות גמורה. אני לא הולכת להיכנס לאוטו הפלצני שלך אז תודה ויום טוב" צעקתי עליו והלכתי משאירה אותו המום בלי יכולת לדבר והיית גאה בעצמי. כעבור חצי שעה נוספת של הליכה הגעתי הביתה וזרקתי את תיקי בצד הדלת "שלום" אמרתי "היי מאמי, אני במטבח" שמעתי את אימי צועקת והלכתי אליה "היי. מה קורה?" שאלתי אותה "הכל בסדר מתוקה שלי, ומה איתך?" שאלה אותי "חוץ מזה שיש לי אח שנתקע בבית ספר ולא ייכל להסיע אותי ובנוסף לזה נתקעתי היום בבית הספר בילד שחצן וסנוב ובדרך הביתה הציע לי לתפוס איתו טרמפ, החיים סבבה לגמרי" עניתי לה בציניות מוחלטת והיא נאנחה למשמע דברי "אוי יקרתי. את תמיד היית קשה כל כך" אמרה אימי "מה זאת אומרת תמיד הייתי קשה?" שאלתי את אימי בבלבול "שהיית קטנה אבא הלך לעבודה בבוקר ואני נשארתי איתך כי לקחתי לי יום חופש איתך ואת התרוצצת פה כמו איזה משוגעת. ואני זוכרת שאת נפלת בגלל שנתקעת באיזה מגירה והתחלת לבכות ושהרמתי אותך על ידיי את התבוננת במגירה הזאת כאילו שאת ידעת מה יש בתוכה. הורדתי אותך ואת הלכת לעברה ופתחת אותה ואז גילית דף קטן בלי כלום. תאמיני לי כבר אז היית לא רק ילדה קשה אלא גם חכמה" אמרה לי וחפנה ידה בין שערותיי "יש לך את הדף הזה עדיין?" שאלתי אותה נמרצת לגלות עוד פרטים "כן. הנייר נשאר עדיין בתוך המגירה הזאת כל הזמן. המגירה נמצאת בסלון מגירה שלישית מימין" אימי הסבירה לי כאילו היא מפה. הנהנתי במהירות והתקדמתי לעבר המגירה שאימי אמרה לי, לאחר מכן ספרתי את המגירות ולבסוף הגעתי למגירה. לפני שפתחתי את המגירה נשמתי עמוק ופתחתי אותה מופתעת לגלות שבמגירה יש עדיין את הדף אך הוא מקופל, לקחתי את הדף בידי ופתחתי אותו…
תגובות (2)
לא קראתי הכל מסיבה פשוטה; קשה לקרוא את הסיפור הזה. ממה שכן קראתי ראיתי שאת כותבת יפה, יש לך את זה בטוח, אבל הפסקאות הארוכות ייאשו אותי… את צריכה לכתוב פסקאות קצרות יותר, לרדת יותר שורות, כך שיהיה קל יותר לקרוא. שלא יהיה הכל בגוש אחד, מבינה? וגם ךדעתי חסרים קצת סימני פיסוק… אני אשמח לקרוא את הסיפור אם תתקני, כי הוא נראה מעניין, אבל פשוט קשה לקרוא ככה… בהצלחה!
אוקיי. תודה רבה