צעד אחד רחוק מדי- פרק 11

יום רביעי.
יצאתי מהבית לכיוון בית הספר, לחזרה של המחול.
אנחנו מציגות את עבודות הגמר שלנו בעוד שבועיים, מתחילים להרגיש את הלחץ.
אני אוהבת את הדרך לבית הספר. אני בוחרת ללכת בקיצור דרך שעובר דרך יער קטן ירוק להפליא, שהרעש היחידי ששומעים בו הוא ציוץ הציפורים.
מזג האוויר קודר, ומשב רוחה קלילה צמרר אותי.
בזמן האחרון יש לי בעיה.. אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר שאני עושה.
מאז שדין ואני התקרבנו.. יוצא שאני חושבת עליו הרבה במהלך היום.
"הילי" קולה חסר הסבלנות של מיכל נשמע ברקע.
"מה?"
"אני קוראת לך כבר במשך 10 דקות! לא שמעת?" היא אמרה בעודה משלימה פערים והולכת לידי.
"אה.. לא, סליחה"
"את מתה על הדברים האלה נכון?"
"איזה דברים?"
"על ההליכה בטבע, השקט, לחלום בהקיץ.."
"אני מניחה שכן"
"מה יש לך?"
"כלום"
מיכל יודעת לקרוא אותי על סמך משפט אחד שיוצא לי מהפה. באמת.
"נו הילי"
"שום דבר"
"מה דין עשה?"
"מה? מה הקשר דין?"
ברור שזה קשור לדין..
בזמן האחרון כל החיים שלי סובבים סביב דין.
דין המאמן שלי, דין מפסיק להיות המאמן שלי.
דין מספר לאמא שהקאתי, דין מציל אותי מהתאבדות.
דין דין דין.
"סתם שום דבר"
"את תתחילי לדבר מתישהו או שאני אצטרך לנחש?"
מיכל היא היחידה שיודעת על היחסים שלי ושל דין.
כלומר, על העבודה שהוא עושה איתי.
"סתם.. רציתי להזמין אותו להצגת עבודות הגמר שלנו.. אבל.. לא יודעת"
"מה לא יודעת?"
"לא חושבת שהוא יירצה. כאילו, הוא כן אמר שהוא יירצה אבל.. לא יודעת זה מוזר"
"אלוהים הילי! איך יש לך את היכולת לסבך את הדברים הפשוטים??
הוא אמר לך שהוא רוצה נכון? אז תזמיני אותו וזהו. למה את מאכילה את עצמך בסרטים מיותרים. את מתוסבכת את יודעת את זה?" מיכל ירתה לעברי וצחקקה.
"כן.."
"נו אל תהיי כבדה הילי, פשוט תזמיני אותו"
"טוב"
הגענו לבית הספר והתחלנו בחזרה.
לקראת אמצע-סוף החזרה, מיכל ניגשת אלי בריצה- "תסתכלי אחורה. לאט!"
"מה? מה את רוצה מיכ?"
"תסובבי את הראש שלך לאט אחורנית"
לא הבנתי מה מיכל רוצה מהחיים שלי.
"טוב בנות, סיימנו להיום ניפגש מחר" יוליה אמרה בעודי מסובבת לאט את ראשי לאחורנית.
אני פשוט לא מאמינה.
אני מוצאת את דין נשען על משקוף הכניסה בכתפו ומשלב ידיו.
הוא מסתכל עלי ומחייך.
אני מחזירה את מבטי אל מיכל ועיניי נפתחות-
"ציפית לו?" היא שואלת אותי בהתעניינות.
"ממש לא" עניתי ונעמדתי.
התחלתי לצעוד לכיוונו במהירות-
"מה אתה עושה פה?" שאלתי ודחפתי אותו עם ידי על חזהו מחוץ לסטודיו.
דין שתק והמשיך לחייך בשובבות.
"סתם רציתי לראות אותך" לבסוף ענה.
"אז באת לבית הספר שלי? אתה לא חושב שזה די מטריד?"
"ממזמן אמרתי לך שאני רוצה לראות אותך רוקדת" הוא אמר ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
לבשתי גרביונים לבנים ובגד גוף צמוד שחור שמדגיש את כל הבליטות בגוף..
דין נשך את שפתיו קלות ועיניי נפערו- "הלו, דין!" אמרתי ופיקסתי אותו לכיוון פלג גופי העליון.
"נו וראית את האסון?" שיניתי נושא.
"איזה אסון?"
"אותי רוקדת"
"כן ראיתי, וזה ממש לא אסון"
"תגיד מה יש לך? אתה לא מפסיק לבחון אותי" לבסוף אמרתי אחרי שדין שוב הוריד את ראשו לכיוון פלג גופי התחתון..
"את אומרת את זה כאילו זה דבר רע" הוא אמר וצוחק.
"חכה רגע, אנחנו לא סיימנו את השיחה"
נכנסתי חזרה לסטודיו ולקחתי את דבריי.
"אתה מלווה אותי הביתה?"
"איזו שאלה"
התחלנו ללכת- "בוא מכאן"
"זה קיצור דרך שאני אוהבת לעשות" הסברתי.
"אחרייך"
הלכנו ביער הקטן והעצים עמדו קירחים.
מוזר, לא שמתי לב לזה בדרך לבית הספר.
כל העלים שכבו על האדמה ודריכה עליהם השמיעה רעש מציק.
"אתה תרצה לבוא להופעה שלנו?" שברתי את השתיקה הצורמת.
"בטח. תהיתי מתי תזמיני אותי גברת דנבר"
"באמת אתה רוצה? אתה לא אומר סתם כי לא נעים לך לסרב?"
"אני באמת רוצה הילי, כבר אמרתי לך"
"טוב"
מיכל הזאת. אני שונאת שהיא צודקת.
המשכנו ללכת בשתיקה.
"למה באמת באת דין?"
אני ניסיתי לחשוב עם עצמי מהרגע שראיתי אותו למה הוא הופיע פתאום.
זה היה בעיניי די מוזר..
הוא לא ענה.
שאלתי בניסוח קצת שונה- "תגיד, הכל טוב בינך לבין ליבי?" הרגשתי את הפה שלי מוציא מילים מבלי לתת לי אפשרות לאשר או לדחות אותן.
שיט. אמרתי שאני לא אדבר יותר על ליבי.
דין שתק.
ניסיתי מאוד לשמור מרחק מדין מבחינה פיזית וגם בנושאי שיחה שלנו, שלא יגלוש יותר מדי לקווים אישיים.. אחרי מקרים חוזרים עם ליבי העדפתי לא לחבל במערכת היחסים שלהם. שוב פעם.
הבעתו של דין הפכה משמחה לעצובה בן רגע ואני חייבת להודות שנלחצתי.
"דין?" שאלתי בדאגה והבטתי בו.
הוא הביט ברצפה וניסה לבעוט בעלים.
"נפרדתי מליבי"
נעצרתי במקום.
דין המשיך ללכת עוד כמה צעדים כשידיו בכיסים ורק אז קלט שנעצרתי.
הבטתי בו בהלם.
"הילי.."
"לא. אל תגיד כלום.
זה בגללי נכון? אני גרמתי לזה?
ידעתי. ידעתי שבסוף אני אדפוק לך את החיים בצורה מסוימת. ידעתי. אני ידעתי"
המשכתי למלמל והחזקתי את ראשי כלא מאמינה למשמע אוזניי.
דין ניגש אלי וניער אותי קלות- "הילי, צאי מזה. זה לא בגללך. את לא דופקת לי את החיים"
"אז למה? למה נפרדתם? היא מושלמת דין.
היא יפה וחכמה וחמודה ו" – "היא לא מושלמת" דין קטע אותי ולקח צעד אחורה.
"מה קרה?" שאלתי בטון שקט.
"היא הציבה לי אולטימטום"
שתקתי והבטתי בו.
"היא אמרה שאני צריך לבחור..
היא או את."
דמעות התמלאו בעיניי.
"ובחרתי בך"
נשמתי בכבדות. הרגשתי כאילו מישהו יושב על החזה שלי ולוחץ על קנה הנשימה .
"למה עשית את זה? למה היא עשתה את זה?" הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.
התחיל לרדת גשם ונעשה קר.
"בואי נלך הילי"
"לא" התבצרתי בעמדתי.
"לא עד שאני אבין מה קרה"
התיישבתי בפתאומיות על האדמה ודין נבהל- הוא חשב שאיבדתי הכרה.
"הילי נו בחייך, יורד גשם את תעשי חולה"
"לא אכפת לי. אתה לא מבין? אני.. אני לא מאמינה שעשית את זה"
דין בא והתיישב מולי.
ירד גשם זלעפות שהתחזק מרגע לרגע ושנינו פשוט יושבים שם.
"כשהיה את הסיפור עם אריאל האידיוט הזה, ליבי ניסתה להשיג אותי במשך היום ולא ראיתי. אחר כך דיברנו במשך כמה שעות בספסל ההוא ככה שייצא שבמשך הרבה שעות לא בדקתי את הפלאפון. מאוחר יותר בערב דיברתי איתה והיא שאלה מה קרה וסיפרתי לה שהייתי איתך, היא התעצבנה ורבה איתי"
"אבל למה?" קטעתי אותו.
"אני באמת לא מבינה למה היא מרגישה מאוימת בגללי. היא מהממת, ואני.. כלום לעומתה"
"דבר ראשון, זה בכלל לא נכון. את יפיפייה הילי. מבפנים ומבחוץ.
דבר שני, אני לא יודע מה עובר לה בראש. בכל מקרה, אחרי כמה שבועות של ריבים חוזרים סביב אותו סיפור, היא אמרה שאם אני רוצה שנמשיך להיות ביחד, אני חייב להפסיק להתראות איתך ולהיות איתך בקשר. וזה אומר לא להיות המאמן שלך ובטח שלא לדבר על נושאים שמעבר לזה."
הבטתי בו בעצב.
"אז בחרתי בך. מעבר לזה שאין סיכוי בעולם שאני אפסיק את העבודה איתך רק בגלל שליבי עושה לי סצנות קנאה, אני גם לא רוצה להפסיק את הקשר שמעבר. אני נהנה לדבר איתך.. למרות שבזמן האחרון אני מרגיש שאת לוקחת צעד אחורה"
"אז בסופו של דבר אני כן הסיבה לכך שליבי ואתה נפרדתם"
"לא, ליבי היא הסיבה"