המורה למתמטיקה- פרק 21.

"מה אני הבייביסיטר שלו, למה שאני אדע איפה דור?" אני צורחת.
זאת כבר הפעם השישית מהבוקר ששואלים אותי 'איפה דור?',
זה התחיל מתלמידה מכיתה י' ששאלה אותי בבוקר אם ראיתי את דור, ואז עבר לכמה בנות מכיתה י"א2 שפעם עזרתי לאחת מהן באנגלית, ואז המשיך למנהלת ולמורה לפיזיקה ואז גם עומר בכבודו ובעצמו ואז הפוסטמה הזאת שבאה ואומרת לי בשיא התמימות, "הוו יסמין, אותך חיפשתי. את בטוח יודעת איפה דור."
אני מתחילה להתפגר ולהתמלא בפרנואידיות. מהבוקר אני רק חושבת איך כולם מחפשים את דור כדי להגיד לו כמה אני מגעילה ומסריחה ומכוערת וטיפשה ואני גם במחזור אז אני לגמרי עצבנית.
"וואו, מישהי כאן קיבלה את המתנה החודשית שלה" רוני צוחקת וממהרת להתנצל בפני התלמידה המסכנה.
אני רואה את דור מדבר עם כמה תלמידות, הן מביטות בו בהערצה ומצחקקות בזמן שהוא מסביר להם ברצינות משהו במתמטיקה. אדיוט, אתה לא רואה שמה שהן באמת רוצות זה להוריד לך את החולצה ולא איזה תרגיל מפגר במתמטיקה?
"הנה אהובך" אני מצביעה לה על דור, "תשתדלי לא להיות שקופה מדי כמוהן" אני אומרת לה ומתקדמת לכיתה. רוני בעקבותיי.
"זה ללא ספק המחזור הכי קטלני שהיה לך" היא צוחקת בשעשוע ונכנסת אחריי לכיתה.
לירון שוב נתקעת בי. דיי. נמאס לי מהשגרה הזאת כבר.
"אני אסתכל לאן שאני הולכת ברגע שאת תעלמי מהעולם!" אני אומרת לה עוד לפני שהיא מספיקה להגיד משהו ומתקדמת למקומי.
רוני צוחקת מאחורה.
"זה לא מצחיק רוני, התלמידה הזאת במסדרון, היא כבר החמישית היום ששואלת אותי איפה דור או מדברת איתי על דור." אני אומרת לה כשאנחנו מתיישבות במקום.
"ולמה רק עכשיו את מתעצבנת מזה?" היא מגחכת.
"כי רק היום זה קרה רוני…?"
"את צוחקת עליי יס?" היא מביטה בי לא מבינה.
"מה?" אני שואלת גם לא מבינה.
"כולם כל הזמן שואלים אותך איפה דור."
אני בולעת את רוקי. מנסה לשחזר לעצמי את כל העצירות שהיו לי במסדרון מבנות ומורים ששאלו אותי איפה דור.
אני פשוט טיפשה…
הנשיקה ביני לבין דור אתמול גרמה לי להיות מודעת יותר לדברים, לשים לב, רק עכשיו כשאני כלכך מפחדת שידעו אני שמה לב כמה אנשים שואלים אותי על דור, מדברים איתי על דור וללא ספק מנסים לדלות ממני מידע על דור.
רק מלחשוב על הנשיקה הלב שלי שוב מפרפר וגורם לחיוך אוטומטי לעלות על שפתיי.
הוא מושלם, מכל הבחינות.
אני נשענת על כיסאי ומסתכלת על רוני.
"את צודקת" אני אומרת לה.
"מה?" היא מנסה להבין.
"זה באמת המחזור הכי קטלני שהיה לי…."

אני ורוני עומדות בכניסה לכיתה ומדברות, מתלבטות אם להיכנס לכיתה או להבריז משיעור מתמטיקה. מצד אחד. אני לא חושבת שאחרי הנשיקה אתמול, דור לא ישים לב שהברזתי.
מצד שני, אני ממש לא רוצה לראות את הפרצוף שלו, בעיקר לא בשיעור. שאני איתו עם עוד 25 תלמידים שיכולים לעלות עלינו בכל שניה.
"אני אומרת שנבריז" אני אומרת לה.
"אבל זה דור…" היא מקטרת.
"נו ו..?"
"לא מבריזים לדור"
"שמעתי הברזה?" הוא מגיח משום מקום ומקפיץ את שתינו.
אני מגרדת בעורפי במהירות ומנסה כמה שיותר לא להסמיק ממבוכה. לעזאזל.
הלב שלי שוב מתחיל לדפוק בקצב לא סדיר ואני מנסה להרגיע אותו, זה יהיה ככה כל פעם שהוא ידבר אליי או יהיה קרוב אליי? כי זה מתחיל כבר ממש לחרפן.
אני מנסה למחוק לעצמי מהראש את כל מה שקשור לאתמול כדי למנוע מהמבט הדבילי שלי להופיע, אני מתעשתת על עצמי ופונה לדור.
"זאת רוני!" אני ממהרת להפיל את האשמה על רוני, אוי שיט, אני באמת מנייאקית כשאני במחזור.
"את הצעת את הרעיון!!" רוני מחזירה לי.
"רוני אה?" דור אומר ומביט בי בשעשוע, הוא אפילו לא מסמיק! רוני שקולטת שדור בצד שלה מחייכת ונעמדת לצידו.
"כ..כן" אני מרגישה פתאום לבד.
דור מלא ביטחון, הוא מתגרה בי על אתמול וזה ממש לא מוצא חן בעיניי. איך זה יכול להיות שרק אני מובכת מהמצב המחורבן הזה והוא מריץ עליי בדיחות?
"אני דווקא מאמין לרוני" הוא ממשיך.
"אני לא רציתי להבריז!"
"הו באמת?"
"באמת."
"אז את נכנסת לשיעור?"
"אני נכנסת לשיעור"
"מרצונך החופשי?"
"מרצוני החופשי"
"בלי שום לחץ, או כעס, או התרגשות, או דפיקות לב?" הוא מתגרה בי.
הוא מנייאק יותר ממני במחזור!
"על מה הוא מדבר?" רוני לא מבינה.
"שום דבר" אנחנו עונים יחד.
"פשוט עבר על יס לילה לא קל אתמול.." דור מחייך את החיוך הזה שלו.
מה הוא מנסה, להפליל אותנו?
"ספר לי על זה, עוד לא ראית את תופעות המחזור הקטלני שיש לה החודש…" רוני צוחקת ושניהם נכנסים לכיתה. משאירים אותי מחוץ לכיתה וגורמים לי לתהות,
מה הלך פה עכשיו?

"אז.. מה אתה רוצה ליום הולדת שלך?" אני שואלת אותו כשאנחנו יושבים בספה בסלונו. התחלנו ללמוד אבל מהר מאוד גלשנו לדברים אחרים. ולא. נשיקות לא כוללות אותם , וגם לא דיבורים על נשיקות.למה? כי אני פשוט מנסה להכחיש את עצם העובדה שהתנשקתי עם המורה למתמטיקה שלי, ולא רק התנשקתי, לגמרי התמזמזתי איתו שעות בזמן ששנינו מודעים לעובדה שאנחנו לא מסוגלים לנהל קשר נורמלי של מורה ותלמידה.
וזה לא שדור לא ניסה לדבר איתי על זה, כן? אני פשוט מהשנייה שהגעתי אליו רק מתחמקת מלענות לו על שאלות ולדבר איתו על משהו שקשור לנושא.
דור מגלגל עיניים ומתקרב אליי קצת, אני נרתעת. ודור שם לב לזה.
"את יודעת שהיום הולדת הזאת לא מעניינת אותי נכון?"
"אני יודעת"
"אז המתנה ממש לא מעניינת אותי"
"ובכל זאת?"
"את יודעת מה אני רוצה?" הוא מסתכל עליי ואני פתאום ממש לא רוצה לדעת מה הוא רוצה!
אני שותקת והוא ממשיך לדבר.
"אני רוצה שנדבר ולא נתעלם ממה שקרה אתמול יס, זה מה שאני רוצה." הוא אומר בחריפות, נוזף בי ואני מרגישה את כל הכעס שלו ננעץ בי.
עיניו הירוקות מביטות בי כמו חיצים בזמן שאני, כמו תמיד, מורידה את ראשי למטה ומשחקת באצבעותיי.
"דיי, תפסיקי לעשות את זה, את משגעת אותי!" הוא מתעצבן.
"לעשות מה?" אני מביטה בו בבלבול.
"אני רוצה שתסתכלי עליי ותגידי לי מה את מרגישה אוקיי, ותפסיקי להוריד את הראש שלך כל פעם שאני רק מביט בך" הוא שוב נוזף בי.
"אני…" אני התחילה להגיד אבל משתתקת, ולחשוב שפעם רוני אמרה לי שאני הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי שהיא מכירה.
על מי אני עובדת?
אני כלום,
אני אפס.
ודור הוא אין סופי,
הוא הכל.
"תגידי משהו יס" הוא כמעט מתחנן.
"מה זה משנה מה אני אגיד אם ממילא לא נוכל לעשות עם זה משהו? אתה מורה. אני תלמידה." אני מתפרצת ורוצה לבכות. ואני בוכה. רק כשאני אומרת את המילים האלה בקול אני מבינה את המשמעות שלהם, וכנראה שגם דור, כי הוא נראה כאילו תקעו לו חץ עמוק עמוק בלב.
"אתה המורה שלי למתמטיקה" אני ממשיכה. והנה מסובבים את החץ.
"תתני לי להתפטר.." הוא אומר בקושי ולפני שהוא יתחיל לשכנע אותי ולתת לי תירוצים הגיוניים למה כדאי הוא יתפטר, מה שאני יודעת שישפיע עליי ויגרום לי להסכים איתו בסופו של דבר.. כי זה דור..
אני אומרת לו בכאב, "אם אתה מתפטר אני אשנא אותך."
והוא בולע את רוקו ושותק. מנסה לעכל את מה שאמרתי ואז שואל בשקט.
"ואחריי זה?"
"אחרי מה?" אני בקושי מצליחה לדבר כשהדמעות יורדות מעיני ואני רואה איך דור מתאמץ לא להרים את ידיו לפני ולמחות את דמעותיי.
"אחריי שתסיימי ללמוד, אחריי שתסיימי אני מתפטר יס. אני מתפטר." הוא אומר.
"עד אחרי הלימודים אני בספק אם תרצה אותי" אני מגחכת ועוד דמעה חומקת מעיניי, דור לא מתאפק ומוחה את דמעתי.
"ממתי את כלכך חסרת ביטחון יס?"
"ממתי שאתה הגעת." הדמעות מתפרצות ממני בבת אחת, מעיפה את ידו מפני.
"אתה מושלם. כולם מעריצים אותך, כולם אוהבים אותך, אתה יכול לעשות כל מה שבא לך דור. יש לך כל מה שאיי פעם רציתי ואני מצטערת מאוד שאני לא יכולה להאמין שמישהו כמוך יכול להיות עם מישהי כמוני" אני ממשיכה לבכות.
"מה זאת אומרת מישהי כמוך?" זה הדבר היחיד שהוא מצליח להגיד.
"מישהי…" אני מסתכלת על גופי וחושבת על כל הדברים שאיי פעם אמרו לי, "מישהי מכוערת כמוני, מישהי טיפשה כמוני, מישהי מעצבנת כמו…"
הוא מנשק אותי. ואני שותקת. נסחפת לתוך הנשיקה כמו מערבולת ענקית ולא מצליחה לצאת ממנה. אני מכושפת בקסמיו של המורה שלי למתמטיקה.
שפתיו החמות מברישות את שפתיי והוא לא משחרר ממני.
"את מושלמת" הוא אומר כששפתיו על שפתיי ושוב מנשק אותי, הוא משכיב אותי לאט לאט על הספה ומרתק את ידיי מעל ראשי.
"אני לא מושלם," הוא מתחיל להגיד ואני ממשיכה להביט בו מלמטה. עיניו הירוקות נוצצות והוא פשוט נראה כמו מלאך. שרירי ידיו הנוגעות בידיי כלכך חזקות ואיתנות ואני משתוקקת שיקרב אותי אליו, ועם זאת, רוצה לשמוע את כל מה שיש לו להגיד.
"אני דפוק. עזבתי את המשפחה שלי בלי להגיד להם שום דבר, פשוט יום אחד קמתי והלכתי.. חשבתי שהם רק רצו את הכסף שלי בזמן שהם רק דאגו לי, ניתקתי מהם ומאחותי הקטנה קשר ואין לי פאקינג ביצים לבוא ולבקש סליחה, ללכת לדבר איתם.. אני דפוק כלכך שלמרות שמהשנייה הראשונה שנתקעתי בך בכניסה לכיתה ידעתי שאין מצב שאת סתם תלמידה אני בחרתי והתעקשתי ללמד אות.." אני מנשקת אותו, לא נותנת לו לסיים להמשיך.
הוא מדהים. הוא פשוט מדהים.
ואני יודעת בדיוק מה להביא לו ליום ההולדת.