כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -20-

סורי על האיחור.. שך שבועיים.. אהמ.. אהמ..
אבל עד שהיה לי כח לשבת ולכתוב!!! מקווה שלא תשתעממו.. ו- לא זוכרת מה רציתי להגיד..

פרק -20-

מיכל פקחה את עיניה והסתכלה סביבה. החדר לא היה מוכר לה. היא הייתה מוקפת בארבע קירות לבנים.
מיכל ניסתה להתרומם אך גילתה שקשה לה.
"בבקשה, לא," שמעה קול, מעט חלוש לצדה.
מיכל הסתכלה הצידה וראתה את גלעד מסתכל עליה בדאגה. "התעוררת." אמר לבסוף.
היא הסתכלה עליו מופתעת. גלעד לקח נשימה עמוקה ואמר, "מכונית פגעה בך ואיבדת את ההכרה לכמה ימים."
מיכל הנהנה בראשה ובמשך כמה דקות ישבה בשקט. לחדר נכנס רופא צעיר, הוא חייך ואמר, "אני רואה שהתעוררת, איך את מרגישה?"
"בסדר גמור, הראש קצת כואב לי, מה קרה לי דוקטור?"
הרופא העיף מבט בגיליון שהיה בידו והקריא, "מיכל דוד, נפגעה מרכב, נפצעה קל, שברים קלים בצלעות ויד שמאל שבורה."
מיכל העיפה מבט בידה והראתה שהיא חבושה. "כמה זמן ייקח עד שיורדו לי אותה?"
"זה תלוי בך, אם תעשי את תרגלי הפיזיותרפיה שלך בלי להתלונן, אני מניח שאז עד חודש חודשיים."
מיכל לא ענתה. כעבור כמה דקות הרופא עזב.
"קרה משהו?" שמעה את גלעד לידה.
היא חייכה ואמרה, "בסדר, התעוררתי, אני לא יודעת.. אני בסדר."
גלעד הסתכל על מיכל בחשדנות אך לא אמר כלום. מיכל הסתכל עליו ושאלה, "איפה חן?"
גלעד הסתכל על מיכל מופתע ואמר,"אני לא יודע, ואני גם לא רוצה לדעת! אחרי מה שהוא גרם לך אני מאד אכעס אם הוא יראה את הפרצוף שלו כאן."
"למה אתה כל כך כועס עליו?"
"כי את היית באחריותו והוא כמעט גרם למותך!" אמר בתסכול.
מיכל הסכלה על חן שנראה כעוס ומיואש בו זמנית. "אבל זה לא אשמתו, הוא לא היה יכול לחזות שמכונית תבוא ותדרוס אותי."
גלעד הסתכל על מיכל בחיוך מריר ואמר, "זה לא קשור, אם הוא לא היה מניח את המריבה המטופשת בצד, דבר מזה לא היה קורה."
מיכל ליטפה את ראשו של גלעד ואמרה, "אל תכעס, אני מצטערת."
גלעד אחז בידה של מיכל ואמר, "לא! אל תצטערי! זו לא אשמתך! מיכל, חן הוא האשם היחיד בסיפור הזה, אם הוא לא היה מתנהג כמו תינוק מגודל.."
מיכל חייכה אליו באהבה ואמרה, "אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה?"
"גם אני אוהב אותך, מיכל," אמר. לפתע נעמד ואמר בכעס, "אני לא יכול להתרכז, המחשבה שהאדיוט הזה כמעט גרם למותך משגעת אותי!"
הוא פנה למיכל ואמר, "אני לא יכול לאסור עלייך לפגוש אותו, כי אחרי הכל הוא חבר שלך ואתם חברים כבר הרבה זמן, אבל מיכל תיזהרי, אני מפחד שבגלל שהוא לא סובל אותי הוא יגרום לך להיפגע, אז אני מבקש ממך שתתרחקי ממנו.. לא לגמרי!"
מיכל הסתכלה על גלעד בהלם ושאלה, "אתה רוצה שאני אנתק את הקשר איתו?"
גלעד התקרב למיכל ואמר בעדינות, "לא, אני רק מבקש ממך שתיזהרי, אם את רואה שהוא מתחיל להשתגע בגלל הקשר בינינו אז תתרחקי, אני לא יכול לסבול את המחשבה שיקרה משהו בגללי."
במשך כמה שניות מיכל ישבה דוממת על מקומה שלפתע שמעה קול רעש מכיוון הדלת. היא העיפה מבט על הדלת, אך לא ראתה אף אחד.

***

"אז מה שלומך?" שאלה רבקי כשישבו בביתה, אוכלות קערת קורנפלקס במטבח.
כמה ימים לאחר השיחה עם גלעד שוחררה מיכל מבית החולים והחלה פיזיותרפיה. במהלך השבועיים היא השקיעה את כל כוחה בלרפא את ידה, אך עבודה רבה עוד הייתה לפניה.
במשך השבועיים שבילתה אצל רבקי ואשלי היא לא ראתה את חן בכלל ובכל פעם ששאלה את רבקי לגבי זה היא פטרה אותה בתשובה מתחמקת.
"בסדר, אני רק מקווה שיורידו את הגבס המעצבן הזה מהר, הדבר הזה מגרד לי." אמרה מיכל בכעס קל.
רבקי חייכה ואמרה, "ס'תכלי על זה בצורה החיובית לפחות זו לא יד ימין, אז את עוד יכולה לכתוב."
"ואיך זה מעודד אותי?" שאלה מיכל בהרמת גבה.
רבקי צחקה ואמרה, "מיכל, את מסתכלת על זה בצורה לא נכונה. יש לך כאן אופציה להיות עלוקה על אנשים, רק לבקש ו-וואפ הבקשה תתגשם."
מיכל הסתכלה על רבקי בחיוך ממזרי והאחרונה אמרה, "שלא תעיזי לחשוב על זה."
"אפילו לא חשבתי על זה," אמרה מיכל בתמימות.
לפתע שמעה מיכל את דלת הבית נסגרת. "חן הגיע?" שאלה מיכל בהפתעה וקפצה מהכיסא.
"מיכל, לא!" צעקה רבקי ומעדה על הרצפה.
מיכל הסתכלה על רבקי, מבולבלת והאחרונה אמרה, "שבי, אני אסביר לך."
מיכל התלבטה אם ללכת לראות את חן או לשבת להקשיב להסבר אך לבסוף חזרה והתיישבה על הכיסא.
"בשבועות האחרונים חן מתעלם ממך… זאת אומרת, לא מתעלם, מנסה להתחמק ממך בגלל," היא לקחה נשימה עמוקה. "כי הוא לא רוצה להיות ליד מי שמזכירה לו יותר מידי על מה שהוא כמעט גרם."
מיכל הסתכלה על רבקי בהלם ואמרה, "זה הסיבה הכי מטומטמת שאי פעם שמעתי." וקמה מהכיסא ששמעה את דלת הבית נטרקת.
מיכל יצאה לסלון בעצבים וצעקה על הדלת הסגורה, "אז ככה, זה מה שאתה יודע לעשות, לקום ולברוח?"
מיכל ניסתה למחות את הדמעות שצצו בזוויות עיניה והמשיכה, "אתה פחדן חן! פחדן מטומטם, למה אתה עושה את זה?"
רבקי יצאה מהמטבח והביטה בחברתה שנראתה שבורה, היא התקרבה אליה וחיבקה אותה בחום, "הכל יהיה בסדר, אני בטוחה."
מיכל לא ענתה והמשיכה לבכות.

"נה, נה, נה נה, ליבין או אה היי וויר," מלמלה מיכל בשקט את מילות השיר. היא עמדה באמצע הסלון הרחב בביתה והזיזה את גופה בזהירות לפי קצב השיר.
היא לקחה את המטאטא שעמד בצד, מוכן שיעשו בו שימוש והתחילה לשיר לתוכו.
היא שרה ושרה, רוקדת ומזיעה עד ששמעה את הדפיקות בדלת.
היא עצרה את הטייפ וצעדה לעבר הדלת. היא פתחה אותו בחיוך כשהבחינה בו, עומד מולה. מושלם כל כך, נראה כל כך תמים.
"מה אתה עושה פה?" שאלה מיכל ונמנעה מלצור איתו קשר עיין.
"באתי להגיד שלום," אמר חן. "אני יכול להיכנס?"
"אמרת שלום, אתה צריך עוד משהו?" שאלה מיכל בכעס.
"מיכל, אני יודע שאת כועסת עלי ואני יודעת שאת לא רוצה לדבר איתי ו—"
"אתה צודק," קטעה אותו בגסות. "שבועיים שלמות שאני מנסה לראות אותך ולדבר איתך ומה אני מגלה, שאתה לא רוצה לראות אותי כי אתה לא רוצה לעמוד ליד משהי שמזכירה לך במה אתה אשם? אל תספר לי את הבולשיט הזה כי רבקי כבר סיפרה לי
חן הסתכל על מיכל ואמר בשלווה, "רבקי שיקרה."
בפעם הראשונה מאז שראתה אותו היא הסתכלה עליו, מופתעת. "על מה אתה מדבר?"
"אני יכול להיכנס?" שאל.
היא פתחה את הדלת והוא נכנס פנימה. הוא חייך ואמר, "אני מבין שהיית באמצע לנקות את הבית?"
"כדי שתתחיל להסביר את עצמך!"
חן הסתכל על מיכל ואמר, "רבקי שיקרה, כי ביקשתי ממנה. הסיבה האמתית שהתעלמתי ממך הייתה כי שמעתי את השיחה שלך עם גלעד בבית החולים."
מיכל הסתכלה על חן בבעתה ואמרה, "לא נכון, אבל—"
"מיכל הוא צודק, אני כמעט גרמתי לך למות ו—"
"אבל אתה לא!" אמרה בתסכול. היא התקרבה אליו ושאלה בלחש, "למה אתה עושה את זה?"
"מיכל," אמר בלחש, הוא הרים את ידו וליטף קלות את לחיה. "גלעד צודק, אני כמעט גרמתי לך למות, אם לא הייתי כל כך טיפש, אם לא הייתי מתנהג בצורה כל כך חסרת אחריות את לא היית גורמת ביד שבורה."
מיכל הרגישה את הדמעות זולגות במורד לחייה ואמרה, "אתה לא יכול לעשות את זה, אתה לא יכול למחוק שנים של חברות בגלל טעות מפגרת שאני עשיתי!"
"אל תבכי, בבקשה," התחנן חן.
"איך אני לא אוכל, אני ילדה מפגרת! בגלל שהתנהגתי כמו ילדה מפונקת וטיפשה אתה סובל!"
חן חייך ואמר, "זה לא נכון, את ילדה חכמה, את אפילו לא רואה את זה."
"מה בדיוק עשיתי שגרם לי להיות חכמה, כי כל מה שהספקתי לעשות זה להיות בתאונת דרכים, לריב עם הידיד הטוב ביותר שלי ולגרום לחבר שלי לשנוא אותך!"
חן לא ענה ומכל המשיכה, "ומה יקרה מעכשיו, אחרי שנים של חברות בגלל טעות מפגרת הכל בינינו יעלם, שום דבר?"
"לא, הזיכרונות האלה יקרים לי, אני לעולם לא אשכח אותם והייתי רוצה שלא תשכחי."
"אז אל תלך, אל תעלם, אל תגרום שיישארו רק זיכרונות."
"מה את רוצה שיקרה?"
מיכל הסתכלה על חן ואמרה בשקט, מבחינה שנשאר רווח קטן בינה לבינו. "אני רוצה שהכל יחזור למה שהיה."
חן הסתכל על מיכל אך לא ענה. במקום הוא הרים את ידו בהיסוס לעבר צווארה. "תמיד חלמתי לעשות את זה." אמר בשקט.
הוא הניח את ידו על צווארה, מרגיש את מרקם עורה הרך על כף ידו המחוספסת. לאט לאט עלה לכיוון לחיה, מצחה, עיניה, אפה ולבסוף שפתיה.
מיכל פשקה מעט את שפתיה. חן הרגיש על אצבעותיו את הבל נשמותיה בחמימות. הם הסתכלו אחד על השני, מיכל יכלה לראות בעיניו תשוקה לא מרוסנת, אותה תשוקה שחשה בעצמה.
היא עשתה צעד קטנטן לעברה אך חן עצר אותה ואמר, "בבקשה, מיכל לא!"
היא הסתכלה עליו מופתעת והוא המשיך, "אני לא מסוגל, זה לא יכול לקרות."
מיכל צעדה לאחור ואמרה בקול קפוא, "אתה צודק, זה לעולם לא יקרה, אתה לעולם לא תעשה את זה! חן, היחסים בינינו חייבים להשתנות אם נרצה להישאר ידידים, אסור לנו להגיע למצב כזה לעולם, יש לי חבר ואני לעולם לא אבגוד בו!"
היא הסתכל על חן ולמרות מילותיה הפוגעניות, היא לא יכלה להפסיק להריץ בראשה את מגעו של חן על עורה. את המחשבה על מה היה קורה לו עצר אותה.
חן הביט בה וראה שלמרות מילותיה עיניה נצצו בתשוקה לא מרוסנת. הוא חייך בממזריות ואמר, "את צודקת, המצב חייב להשתנות." והוא עזב את הבית.