פריקה של כאב

כמו שלחלק באפס "חסר משמעות",
ככה אני נכנסת לשבירות.
חוסר משמעות והכרחיות הקיום,
מזכירים לי שוב ושוב שאני רק כלום.

קמה בבוקר וכבר לא יודעת בשביל מה כדאי,
מסתכלת במראה וצועקת שוב רק:"דיי!".
לא מבינה בשביל מה נשאר לי לחיות,
מסתכלת בראי ורואה רק טעויות.

בוכה שוב ושוב,
בשבילכם זה לא חשוב.
לא נוגעת בכאב,
רק לא רוצה לשוב.
ואתם עומדים בצד, וחושבים שלא שומעים,
איך שאתם צוחקים, על כל הילדים.

מיותר לציין, שיופי לי אין.
ומראה כה עלוב, גלום ועצוב,
לכם לא נראה, אפילו לא קצת חשוב.

אבל תנסו להבין גם אותי, יושבת בדד,
הולכת הביתה, בוכה לי בצד.
חושבת על מישהו, שאותי לא אוהב,
זוכרת ששבר לי, שבר לי את הלב.