פרק 20 – אנחנו לא ביחד

הרגליים שלי גררו אותי בחוסר חשק אל הבניין המוכר. הגוף שלי הרגיש כבד מהרגיל והתרגשתי, אבל לא מסוג ההתרגשות הטובה. הייתי צריכה לנשוף פעמיים ולהוציא ממני את כל האוויר שהחזקתי בתוכי, ורק אז דפקתי על דלת משרדו.
פתחתי אותה במקצת אחרי ששמעתי אותו קורא לי להיכנס. הוא הרים את הראש לשנייה ואז החזיר אותו למחשב. ואז, לאחר שניה וחצי, החזיר אותו במהרה אליי. כאילו רק עכשיו עיכל שזו אני שעומדת מולו. "דניאל,"
"הדו"ח החודשי." חייכתי אליו בפה סגור, מרימה את הקלסרים ומסגירה את מטרת הביקור שלי.
"חשבתי שבר תבוא."
"לא.." מביך.
"לא-" גירד בעורפו, "לא שיש לי בעיה, או משהו כזה."
הבנתי את הכוונה שלו. באמת שהבנתי. אבל זה היה נראה כאילו הוא מתאמץ לבחור את המילים הלא נכונות.
"ההפך. זאת אומרת- לא ההפך, אני מתכוון-" הוא נשף בדרמטיות, באותה הצורה שאני עשיתי לפני שנכנסתי למשרדו.
"לא חשבתי שאת תבואי."
"זה לא שהמצב בנינו מביך." ממש. "אנחנו מסוגלים להיות מקצועיים." הזכרתי לו את מסקנות השיחה שלנו משבוע שעבר.
"צודקת." הוא הנהן לפני שאמר.
הוא פינה לי מקום על שולחנו לאחר שהתיישבתי. לוקח כמה דברים, מארגן אותם בערימה ומזיז אותם לצד. הוא קם וניגש אל הארון, מוציא משם חוברת שידעתי מראש שהנתונים היו נמצאים בה. 'אי אפשר לסמוך על המחשבים וחברים שלהם.' הוא תמיד אמר. מושבניק.
"אוקיי. אני בראשון לחודש."
"איתך."
"הראשון עד השביעי," אני מעבירה אצבע שתוביל אותי לחלל הפנוי שאני אמורה להכניס בו את הנתונים.
"1500."
"200 יותר מהחודש הקודם."
"אמרתי להם להתחיל לחסוך." זה היה ניסיון לבדיחה. אחת גרועה. כן, ההומור שלו לא מדהים, הספקתי להכיר את זה. אבל זה היה ניסיון כל כך מאולץ לשבור את הקרח.
החיוך הסגור שלי, גרם לו להקריא את הנתונים הבאים במהירות כזאת שלא יישאר לנו זמן פנוי לשיחת חולין.
הרגשתי רטט בכיס, "רגע," עצרתי את שטף הדיבור המהיר שלו. 'ברבור', מחייג אליי.
"דחוף?" תגידי שלא. אני אסיים לעבור על הדו"ח הטיפשי הזה ואני אצא מפה כבר.
"כן. שלחו אלייך בבוקר מייל. אני צריכה שתעבירי אותי אליי." שמעתי מבעד לקו את ההקלדות שלה. היא הייתה במצב של עבודה.
"חכי רגע." הרמתי את מבטי אל דור. "אני יכולה להשתמש במחשב שלך?"
"בטח." הוא יצא מכל הדברים הפתוחים שהיו על המחשב, שיערתי, בזמן שעקפתי את השולחן אל עבר המחשב. הוא התכוון לקום כשעצרתי אותו, "זה ייקח חצי דקה. לא צריך."
"אז תשבי חצי דקה." הוא מחה. הוא קם. נשען על הקיר מאחוריו ומפנה לי מקום לשבת.
הנחתי את הפלאפון על השולחן, "שמתי אותך על רמקול." הכנסתי את הסיסמה שלי.
"היי דור,"
"היי בר."
"יחידת 7839 משהו?" אני בטוחה שקראתי את המספרים בסדר הלא נכון.
"חיובי." נכנסתי למייל וחיפשתי את בר ברשימה כדי להעביר אותו אליה.
"רגע. למה הוא שלח את זה אליי?"
"לא היה לי כוח להסביר לו איך כותבים את השם משפחה שלי."
"שלחתי. קיבלת?"
"רגע.." היא משכה את המילה. "כן! רות. סוף. אוהבת. סוף."
"ביי." שמעתי את הקו מתנתק. ויצאתי מהמשתמש שלי במחשב כשפיניתי לדור את מקומו בחזרה.
"אוקיי, לעניינינו." לקחתי אליי את העט שהיה מונח וסרקתי בעיניי את המקום שבו הפסקנו.
"מה15 עד ה21."
"1350."
"מעולה, ה-15 לחודש?"
"210."
"ה-16?"
"200."
צליל הודעה קטע את הרצף שלנו. חיפשתי את הפלאפון בכיס לפני שהבנתי שהרעש לא בא מהכיוון שלי. הפלאפון שלי הונח ליד המקלדת שלו, מאז השיחה עם בר.
הוא הסתכל קודם על הפלאפון שלו, שהיה מונח ליד שלי, על מנת לוודא שזו לא הודעה שלו, ואז הרים את הפלאפון שלי. המסך היה מואר. העיניים שלו רפרפו על המסך ואז הוא הושיט אותו אליי, עם פנים אדישות יותר מאי פעם.
'אני מקווה שאת לא עסוקה.'

'לשקר?'
"מצטערת." מלמלתי כשהנחתי את הפלאפון בחזרה, שמה אותו על שקט הפעם.
"כן, אנחנו ב-?"
"ה-17." מבטו הבזיק אליי לשנייה קצרה.
'יום לא מוצלח.' כתב בצירוף לתמונה שלו, רטוב מהגשם באמצע שומקום, עם פנים עצובות בכוונה. 'דמייני שכחו אותי בבית, רק לא בבית. ובגשם.'
"את רוצה שנעבוד על זה בזמן אחר?" הטון החסר סבלנות שלו הפסיק את הצחוק שלי, שלא שמתי לב אליו לפני.
"לא. בוא נסיים עם זה וזהו."
"בשביל לסיים עם זה עדיף שנתנתק מהפלאפונים."
בחרתי להתעלם מההערה העוקצנית שלו. להחזיק מעמד. עשר דקות ואת לא חייבת לדבר איתו לחודש הקרוב.

__________

״זה יקרה אחרי או לפני השבת הקרובה?"
"זו חיה מתה. אני יכול לקחת את הזמן אם אני רוצה."
רועי התקרב לחתול, ששכב על המדרכה ביותר מידי רוגע.
"אני חושבת שהוא מפחד שהוא יקפוץ עליו."
"הוא לא מפחד. הוא נזהר." טל הכריז, מספיק חזק כדי שרועי ישמע גם הוא, בתגובה לירין.
"לך זדיין."
ובמקום לענות 'בשמחה', כמו שהמבט שלו שיקף, הוא פשוט העביר מבט קצר לירין. לא יכולתי שלא לגחך.
"אתה צריך עזרה?"
"כן, דני. תודה." אמר בדרמטיות מוגזמת. ואז, בפחד טהור, הוא נגע בו עם קצה הנעל. החתול היה נראה כאילו העירו אותו משינה.
"הוא חיי!"
"אנחנו רואים."
"אני לא מאמין."
"זה חתול.." אף פעם לא הייתי מעריצה שרופה של חתולים.
"אתם מבינים שהצלתי חיי אדם?"
"זה חתול." וגם לא הצלת אותו, רציתי להוסיף לטל.
"הצלתי נפש יהודית, אתם יודעים מה זה אומר."
ובמקום להתווכח איתו, כמו לחפש הסבר הגיוני להחלטה שלו על זה שהחתול יהודי, או זה שהוא לא בדיוק שינדלר, וטכנית רק בעט בו בעדינות, הסכמנו לשתוק.
במקרה הטוב זה יגמר בעוד שבוע. זה היה פחות משמעותי, אני מקווה, מהפעם ההיא שהראו חצי מהיד שלו בטלויזיה. בפעם ההיא הוא היה משוכנע שזה רק עניין של זמן עד שברוש, כמו שהוא הרשה לעצמו לקרוא לבר רפאלי, תתקשר אליו.
"קדימה," הוא נקש באצבעותיו, "תביאו לו מים. אנחנו לא מבזבזים פה את הנשמה שהצלתי."

ירין התחילה ללכת ואני אחריה. "למה אנחנו חברים שלו?"
"מיעוט באפשרויות."
"כנראה." היא גיחכה.
הוצאתי מהמשרד קערה חד פעמית שהייתה בארון, והתקדמנו לשירותים.
ובדיוק אז, כמו 90% מהפעמים שאני אמורה לקבל בהן שיחה, הידיים שלי היו תפוסות והפלאפון שלי צלצל. ירין לקחה את הקערה מהידיים שלי.
כשהוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס ועצרתי לשניה. ידעתי שהיא שמה לב שאני בוהה בו בהפתעה, כי היא שאלה אותי מי זה.
"וואו." היא הגיבה למראה הצג. 'ג'וני דור'.
"את עונה?"
"ל..א? כן?" התשובה שלי השתנתה לפי הבעת הפנים שלה.
"לא?"
"כן?"
"טכנית זה לא דור.. אותי זה היה מעניין." היא הרימה את כתפייה.
"הלו." הספקתי לענות לפני שניתק.
"לא ציפיתי שתעני."
"חשבתי שאם התקשרת אז זה חשוב."
"אה, אממ.." היה נשמע שהוא חושב על מאיפה להתחיל. "את עסוקה?"
"יש לי שתי דקות."
"אוקיי.. אממ.. אני יודע שזה קצת לא במקום." נכון. "וזה דיי לא הגיוני לבקש ממך. אבל את היחידה שחשבתי עליה."
"אוקיי?" ניסיתי להפריד בין הדברים ולנסות להתייחס אליו כמו שמגיע לו. הוא היה נחמד אליי מהרגע הראשון שהכרתי אותו.
"קרה לדור משהו..אממ-" הוא עדיין התלבט אם לחשוף את זה בפניי, "דוד שלו נפטר."
"איזה? מתי?"
"הבנתי שאח של אבא שלו. בסופ"ש האחרון." ניסיתי להריץ בראש שלי מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את דור, ואיך הוא היה נראה לי אז. לא שהיחסים שלנו היו כאלה טובים שאוכל לשים לב למצב רוח שלו.
"והוא לא מתקשר כל כך."
סימנתי לירין עם אצבעותיי ויצאתי מהשירותים, למקום מבודד יותר.
"זה הגיוני, הוא צריך זמן להתאבל."
"לא," הוא גיחך, "זה לא ככה. אני מכיר אותו. הוא ננעל שוב. הוא מתנהג כאילו הכל בסדר. הוא בהכחשה. אומר שלא כואב לו וזו דרך החיים." דור ננעל ומכחיש זה משהו שהכרתי היטב.
"אני לא חושבת שאני אוכל לעזור לו כל כך.. פשוט צריך לתת לו את הזמן שלו."
"לא, זה לא ככה. זו לא הפעם הר-, אני מתכוון, אמ-" שינה נושא במהירות, "זמן לא יעזור. צריך להעיר אותו עכשיו. אם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה לעולם."
"עדיין, אני לא חושבת שאני-"
"אני יודע שזה מוגזם לבקש ממך, אבל זו תהיה טובה בשבילי. אני לא יודע מה קרה בניכם ולמה נפרדתם," הוא לא סיפר לג'וני אפילו? "אבל אני יודע שאת שונה, הוא מדבר עלייך כמו שהוא לא דיבר על אף אחת. אם מישהו יכול לשנות משהו, זו את."
"אוקיי.."
"אני רק מבקש שתחשבי על זה, טוב? ואני מצטער שאני מעמיד אותך במצב הזה, אבל אני באמת דואג לו."
"אוקיי."
"טוב, תודה, דניאל."
"ביי ג'וני."
"ביי."

"אוקיי, אוקיי, אוקיי," ירין הבהילה אותי. "יש עוד משהו שאת יודעת להגיד?"
"כן, סתמי."
"מצחיקה." אבל היא חייכה בכל מקרה.
"הכל בסדר?" היא ידעה שלא לשאול אותי ישירות. היא ידעה שלא להתערב ושאם אני ארצה אני אספר לה. תמיד אמרתי שכל קודי המוסר נכנסו אל תוך בן אדם אחד וקראו לה ירין.
"הוא ביקש ממני טובה."
"וואלה?"
"לדבר עם דור."
"על הפרידה שלכם?" היא גלגלה עיניים, עצבנית מראש על שהוא התערב בנושא בפרידה.
"לא, משהו אישי קרה לו, מסתבר, והוא רוצה שאני אנסה לפנות אליו."
"ואת ענית לו אוקיי?"
"לא, עניתי לו שאני אחשוב על זה."
"ואיך הולכת החשיבה?" היא חיכתה שאפתח לה את השער שהספיק להיסגר מהרוח.
"עומדת בינתיים. עברה חצי דקה מאז שהוא ניתק."
"את רוצה לשמוע את העצה שלי?"
"אני אשמח לעצה שלך."
"אם את מרגישה שאת לא יכולה להתמודד עם זה, אז תוותרי. אבל זו הזדמנות להוכיח לעצמך שאת יותר חזקה ובוגרת."
"זה שאני בכלל לא יכולה לעזור לו בזה, נכנס לחישובים?"
"לא, היום אנחנו אגואיסטיות. תחשבי על עצמך."

וחשבתי על זה, חשבתי על עצמי במשך חמש שעות. וניסיתי להתרכז בזה. אבל פרצוף של דור הפגוע עלה למחשבות שלי והטה את התוצאות. אז החלטתי לנסות להיות בוגרת וללכת אליו. ולפי שהתחיל להחשיך, מצאתי את עצמי בדרך למשרד שלו.
הדלת שלו הייתה פתוחה, וההתרגשות הזו לפני כל פעם שאני יודעת שאני עומדת לראות אותו, שוב תפסה את מקומה. אבל לחצתי את ידיי וניסיתי להרגיע אותה.
דפקתי פעמיים על הדלת, והוא, לבדו במשרד, הסתובב אליי.
"לא קבענו פגישה, נכון?" הוא דיבר אליי כאילו יש מישהו נוכח בחדר או מאחוריי, אז הסתובבתי וסרקתי את האזור עוד פעם, ושוב רואה שאנחנו לבד.
"לא." הקול שלי היה יציב, לא מאכזב אותי. "אפשר לדבר איתך?"
"אני בדרך לפעילות." הוא הסיט את המבט שלו חזרה אל הווסט שהתעסק בו עוד לפני שבאתי, בודק דברים בנשק שלו.
"זה לא ייקח הרבה זמן."
"כנסי." סגרתי את הדלת אחריי, מנסה שלא להיפגע מהטון שלו.
הוא עובר לאחורי השולחן, מוציא משהו מהמגירה וחוזר להתעסק בווסט.
למרות ששפת הגוף שלו הראתה שלא אכפת לו מהקיום שלי כרגע, המשכתי לדבר.
"אתה נראה קצת.. לא בסדר בימים האחרונים."
הוא הרים אליי את הראש, עם חיוך עקום, שלא הגיע לעיניים שלו, ואז החזיר את הראש מטה. "לא ראיתי אותך יומיים."
"כן," הוא צדק. "עכשיו אתה נראה קצת.."
"אז באת לפה כי הרגשת שאני קצת-?" זה היה נשמע כאילו הוא תוקף אותי, אפילו קצת לועג.
ומההפתעה, או מעצם העובדה שהוא צדק, אחרי הכל, לא היה לי מה לומר.
"למה את פה?" וזו הייתה הפעם הכי ארוכה שהוא הישיר איתי מבט מאז שנכנסתי.
"ג'וני התקשר אליי." הייתי יותר חכמה מזה. לא הייתי צריכה תירוצים. לא עם דור. וקיוויתי שזה משהו שנשאר אצלנו.
"דביל."
"הוא סיפר לי מה קרה." התקרבתי אליו צעד ואז עצרתי את עצמי, מבלי שהוא ישים לב.
"שדוד שלי נפטר? כן." שלח אליי מבט לחצי שניה, "אז?"
ואז הבנתי על מה ג'וני דיבר. זו הייתה הכחשה מסוג אחר. הוא היה טוב בלהדחיק דברים. אבל הוא ניצח את עצמו הפעם.
"אז, אז אני דואגת לך." כי זה לא נראה שאתה לוקח את זה טוב, נמנעתי מלהוסיף.
"את לא צריכה לדאוג לי. אנחנו לא ביחד."
"אני יודעת-"
"אז אני אבקש מחברים שלי להפסיק לדבר איתך. ואני ממהר לפעילות אז.." אמר מבלי להסתכל עליי אפילו.
יצאתי מהמשרד. מובסת. ניסיתי להצדיק את מצב הרוח שלו במה שקרה, אבל הוא הטיח בי דברים. תקף. גם כשהוא היה במצב רוח הכי נוראי שלו, הוא תמיד ידע לנתב את הכעס שלו למקומות הרצויים.
אבל הפעם זה כאב.