כיסא מהחלון

מוזיקה רעה בקעה מהחדר שלה. מלאה בשנאה ועצב.
אבל יותר הטרידה אותו העובדה שהמוזיקה פשוט נפסקה בשלב מסויים, היה שקט מוחלט. דבר שלא אופייני לליילה בכלל.
הוא נכנס בשקט אל החדר, ליילה שכבה על מיטתה. היא לא הסתובבה אליו, או הגיבה בכלל. היא פשוט בהתה בחלון שהיה מול המיטה.
ג'וד התקדם אליה לאט, ברגע שהוא נכנס לטווח הראייה שלה היא הגיבה, "למה לא סיפרת לי?"
הוא לא ידע מה לענות.
"למה רימית אותי כל הזמן הזה?", היא המשיכה, "למה לא סיפרת לי שיש לך ילדה קטנה…?"
הקול שלה התחיל לדעוך, "שהכנסת מישהי להריון בתיכון? שהיא פשוט מתה אחרי הלידה? למה הייתי צריכה לגלות את זה לבד?"
ג'וד הרגיש אשם. הוא הרגיש את האשמה בכל תא בגופו. הוא ידע במוקדם או במאוחר שהאמת תצא לאור, וכנראה ליילה לא תשמח לגלות אותה. יותר מכל, הוא ידע שהמצב היה יכול להיות פחות גרוע אם היא לא הייתה מגלה את זה בעצמה.
עברה לפחות דקה שלמה של שתיקה עד שהוא התחיל לדבר.
"את הראשונה.", הוא התחיל, "את הראשונה אחריה."
"אה, וכל שאר הבנות, מה הן היו?"
"זה לא היה רציני. חשבתי שגם את לא. הייתי בטוח שזה יגמר."
ליילה שיחררה צחוק קצר לאוויר, צחוק עצוב ועצבני שצוחקים במצבים דומים לזה.
"ג'וד, הייתי יכולה להתמודד. מה חשבת? שאני אברח?", היא סוף סוף הסתכלה עליו.
"כן, ליילה. הייתי בטוח בזה. אני בעצמי רציתי לברוח כשהודיעו לי שלא תהיה לה אמא!"
"אלוהים אדירים, ג'וד, חשבתי שאתה מכיר אותי יותר טוב."
היא צדקה, הוא ידע שליילה יותר חזקה ממנו. אבל הוא התחיל כבר להיות טיפה מעוצבן, ככל שהשיחה נמשכה.
ליילה עברה משכיבה לישיבה. היא עדיין הייתה יפה במיוחד בעיניו, עם שיער מתולתל ומבולגן ופרצוף זועף. הבחורה הזאת שהוא הכיר כבר כמעט שנה, עם הציניות וחוסר השקט שלה, שינתה אותו בערך כמו שהקודמת שינתה.
"ליילה, אני צריך שתביני אותי. אני פחדתי ממך!"
"אתה מה?", היא גיכחה בלעג, "פחדת?"
"כן!", ג'וד התחיל להרים את קולו. "פחדתי כי מאז שהיא נפטרה, התרגלתי להיות שוב לבד. היא הייתה זאת ששינתה אותי מפריק אובדני לבן האדם שאני עכשיו! הייתי מוכן לחיות בשלווה כאב חד-הורי עם הבת היקרה שלי, אבל אז את הגעת!"
"אני לא אשמה בשום דבר!", היא התריסה.
"אני יודע! את באמת לא! אני מצטער שלא סיפרתי לך לפני שגילית לבד, אבל את חייבת להבין אותי…", טון קולו ירד ודעך.
ליילה לא הגיבה, היא הייתה נסערת מידי. היא הסיטה את מבטה ממנו אל הרצפה. הלוואי שהיא רק יכלה להבין אותו, אבל היא לא.
היא בת 25, מה היא יודעת על החיים? היא לא ננטשה לבדה עם ילדה לגדל, אז איך לעזאזל היא אמורה לדעת?
ליילה ידעה שג'וד צודק, אבל היא ידעה שהוא גם טועה.
"ליילה… אני… אני מצטער.", ג'וד אמר לבסוף.
"פשוט… לך, בבקשה. אני אחשוב על זה, בסדר?", היא לא יכלה להרים את מבטה אליו, במקום, היא חזרה להביט אל החלון שלה.
ג'וד לא ענה לה. הוא הנהן, נדמה לה, ויצא מהחדר.
אחרי שג'וד יצא, ליילה לקחה דיסק כלשהו מהשידה שלה והכניסה לנגן. היא השתדלה להתרכז אך ורק בשיר, שימלא את הראש שלה.
אם רק הייתה יכולה, היא הייתה זורקת כיסא מהחלון.