אבודה

השמיים האפלוליים התנשאו מעלי. הצינה הרטובה עטפה אותי וגל של רוח נשב על פני החשופות. צעדתי באיטיות, מסתכלת לכל עבר. רחובות שוממים מאדם, בתים שבורים ונטושים, חנויות ריקות.
"מה הלך פה?" לחשתי לעצמי בקול מפוחד. הלבנה הבוהקת האירה באור קלוש את החשיכה האינסופית.
ניסיתי להתעודד, להתעודד במחשבה שאולי זה סתם חלום רע, שאולי תוך שניות ספורות אני אקום מכורבלת בשמיכת הפוך שלי ואצחק על החלום הנוראי הזה.
אבל לא,
זה לא היה סתם עוד חלום רע, זאת הייתה המציאות.
זה התחיל מדיווחים על נגיף מסתורי שהתפרץ והגיע למצב שזומבים (או במילים שלי: חסרי מוח) מסתובבים ברחובות ותרים אחרי אוכל.
אפשר להגיד שאני בערך כמוהם, מסתובבת ברחובות ללא שום מטרה, בתקווה למצוא מישהו, משהו, לפחות בן אדם אחד.
הרגשתי את גרוני היבש שורף.
תהיתי כמה זמן עבר מאז שהכנסתי משהו לתוכו.
הורדתי את התיק האדמדם והקרוע שלי מגבי. חיטטתי בו מעט. הרגשתי חתיכות נייר מקומטות ושקיות ניילון פזורות בפנים. לפתע הרגשתי מין מרקם חלקלק וקריר עובר בין אצבעותיי. תפסתי את החפץ ושלפתי אותו מהתיק.
ראיתי תמונה.
אני וקייט היינו שם, מביטות מחויכות למצלמה. הבזק של אותו היום עבר במוחי.
כמה היא שמחה כשנכנסתי לחדרה עם עוגת שוקולד ענקית, כמה פניה קרנו מאושר כשהושטתי לה את הדובון השמנמן והחום שקניתי לה במכירה פומבית באותו היום, כמה היא חיבקה אותי אחרי ששרתי לה "היום יום הולדת".
הרגשתי כאב חד חותך את ליבי. ליטפתי את התמונה.
התגעגעתי אליה, תהיתי איפה היא עכשיו. כל כך רציתי לחבק אותה. להביט בעיניים התכולות והעמוקות שלה ולרוץ לשחק איתה.
מחשבות התחילו לפסוע אל עבר מוחי. מה לעזאזל קרה לעולם? איפה המשפחה שלי? למה כבר ימים שלמים אני לא רואה אף אדם ברחובות?
נשכבתי והתרפקתי על המדרכה הקרה. הרגשתי את הקור חודר דרך הסוודר הכחלחל והדק שלי וזוחל אל עבר גופי.
נאנחתי.
התרוממתי מעט ושמתי את התיק מתחת לראשי בתקווה להירדם הלילה. למרות שידעתי שאין שום סיכוי שאצליח.
וכך נשארתי, מקופלת לכדור עם עיניים פקוחות, מביטה לריק האינסופי בהרהורים.