המורה למתמטיקה- פרק 20.

"אין סיכוי דור"
"קדימה יס, אני מחכה לך."
"אין סיכוי שאני באה אלייך כדי ללמוד ביום הולדת שלך" אני מבהירה לו.
"יס, אני נשבע שאם את לא באה עכשיו אני בא למשוך אותך מהאוזניים!" הוא מאיים.
אני נאנחת, "תלך לבלות דור. אתה בן 22."
"למי אכפת?"
"לי."
"בסדר, אני אלך רק אם תבואי קודם."
"אחלה פשרה"
"אז את באה?"
"אני בדרך"

אני דופקת על דלתו של דור שתי דפיקות ויודעת שהוא מיד יפתח.
"שנייה" הוא קורא בלחץ ואני שומעת אותו יורד במורד המדרגות, תוך שתי שניות הוא פותח את הדלת.
הולי שיט.
עיניי נפערות כשאני מביטה במורה שלי עירום למחיצה אך אני מיד מתעשתת על עצמי ומתפללת שהוא לא שם לב. הקביות המגרות שעל חזהו רק גורמות לי להימשך אליו עוד יותר, הג'ינס יושב על מותניו ברופפות ואפשר לראות את בוקסר ה"calvin klein" הלבנים שלו.
א ל ו ה י ם.
כמה בנאדם יכול להיות אלוהי?
"מזל טוב (?)" אני לא יודעת מה להגיד.
הוא צוחק.
"תכנסי כבר" הוא מושך אותי לבפנים וממהר לסלון, על הספה זרוקה חולצת וי לבנה.
לא. אל תלבש את זה!
אבל הוא לובש..
אני מתיישבת על הספה ומרימה את רגליי על השולחן.
"אני לא מאמינה שגררת אותי לפה" אני נאנחת ומביטה בתקרה.
הוא מגחך ומסיים ללבוש את חולצתו, "איפה החומר שלך?" הוא שואל.
"נראה לך שהבאתי חומר?" אני מביטה בו ואז נעמדת, "אנחנו לא לומדים היום". אני מבהירה לו בחיוך ממזרי ונראה שהוא לא ממש מרוצה מזה.
"בבקשה אל תנסי לגרור אותי לאיזה מקום יס, כי אני ממש לא מתכוון לצאת מהבית היום" הוא אומר בעייפות ומתיישב על הספה שישבתי עליה עד לפני מספר שניות.
"ובגלל שידעתי שתגיד את זה…" אני אומרת ומתיישבת לידו, "פשוט נסתפק בסרט" אני מסתכלת עליו והוא נשען על הספה.
"חייב?" הוא מסתכל עליי בעיניים הירוקות האלה שלו, אני נשבעת שיש לו את העיניים הכי מושלמות שראיתי בחיים שלי!
הוא כלכך יפיפה המורה שלי למתמטיקה. כלכך קלאסי. כלכך מושלם.
"אהא" אני מהנהנת אליו ושורקת לטוטו שנהיה בזמן האחרון ממש עצלן.
אנחנו יושבים ביחד על הספה וטוטו בנינו.
מכוסים בשמיכת פליז עם ספל שוקו ומרשמלו בידנו.
עונת החורף כבר לקראת סיום, אבל אמרו בחדשות שירד היום מבול בלילה.. זה לפחות היה התירוץ שלנו…
אנחנו צופים בקומדיה אקראית ואני פשוט לא מצליחה להתרכז.
דור כלכך קרוב אליי, קרוב בצורה מפחידה.
אם לא טוטו, היינו יכולים להיות ממש אחד בתוך השני.
אני מרגישה את אי הנוחות מכרסמת בי, הלב שלי דופק כמו תמיד, רק הפעם עם הקרבה אפילו חזק יותר מהרגיל. אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל" אבל דור תופס אותי על חם…
"על מה את חושבת?" הוא שואל בעדינות.
לוקחות לי כמה שניות עד שאני מרימה אליו את מבטי, וכשאני מרימה אליו, אני מתחרטת על כך שעשיתי את זה. כי המילים שיוצאות לי מהפה פשוט זורמות ממני מבלי שאני אתכוון לומר אותם.
"סתם.. על איזה מישהו…"
הוא מחייך, מפנה את תשומת ליבו אליי. לעזאזל. כלכך לא רציתי שזה יקרה!
"מישהו שהוא לא עומר וקנין אני מקווה" הוא מחייך אני ואני מגחכת.
"ממש לא" אני אומרת ומשחקת באצבעותיי.
"אז…?"
"סתם" אני באמת לא יודעת מה להגיד, אני מפחדת לפלוט משהו לא במקום..
"היה לך פעם חבר יס?" הוא שואל בעדינות שגורמת לי לרצות לטרוף אותו מרוב מתיקות!
אני מהנהנת לשלילה וממשיכה לשחק באצבעותיי.
"היי" הוא צוחק ולפתע מניח את ידו על כתפיי, מתקרב אליי טיפה. "אל תהיי מובכת".
אני שמה לב פתאום שטוטו כבר לא בנינו, הייתי שקועה כלכך במחשבות שבכלל לא שמתי לב שהוא הלך.
אני ממשיכה לשתוק ולשחק באצבעותיי, אך לא נרתעת ממגעו, ליבי רק מתחמם יותר ומאיץ יותר. דיי, לא עוד הפעם.
אני מתפללת שהלב שלי יפסיק לפעום כלכך חזק כדי שדור לא ירגיש. אני מרגישה את חיוכו של דור עליי, אני יודעת שהוא מתכוון לדבר, אז אני פשוט מעדיפה לשתוק ולתת לו לדבר. כי רוב הסיכויים שהוא יגיד משהו חכם ששוב יקסים אותי וישווה אותי בקסם הזה שלו.
"יס" הוא באמת מתחיל לדבר והקול שלו כלכך גברי, כלכך סקסי..
"תסתכלי אליי יס" הוא מבקש ואני עדיין ממשיכה להביט באצבעותיי כאילו הן הדבר הכי מעניין בעולם.
"נוו יס" הוא נוגע בעדינות בסנטרי ומפנה את מבטי אליו.
"תקשיבי לי, את מדהימה אוקיי?" הוא מביט בי עמוק בתוך העיניים וכשאני כבר מתחילה להאמין לו הוא בולע את רוקו ומערער בי פתאום את הביטחון, אבל המילים האלה שלו עדיין גורמות לליבי לקפץ ולהתרגש כמו ילדה קטנה.
"את יפה, ואת טובה, ואת מוכשרת ואת באמת מדהימה. אז עכשיו לכי אליו ותגידי לו הכל, ואם את רק צריכה משהו הכי קטן… תבואי אליי אוקיי?" הוא אומר בקושי.
המבט הזה העיניים שלו, זה כמעט מבט של כאב…
אני מהנהנת אליו ומחייכת אליו חיוך קטן. רגע, ואם הוא זה בעצם אתה?
אני נותנת בו מבט קטן ואחרון, מבט אחד יותר מדי ואני אתפרץ מולו בבכי. אני מרגישה כאילו אני עוזבת אותו, כאילו אני עוברת למקום אחר ונוטשת אותו לתמיד.
הוא מחייך אליי חיוך מעודד, החיוך הזה שלו, הלב שלי מנתר מכל חיוך כזה. לוקח לו הרבה מאוד זמן להירגע מחיוך כזה.. שלא לדבר על המגע הזה שלו, אני רק רוצה שיגע בי.
זה מטורף יסמין.
ברגע שהוא סוגר את הדלת אני רצה.
מתרחקת כמה שיותר מכניסת ביתו, אני חייבת להתרחק ממנו. אני פשוט חייבת.
אני מרגישה שאני רצה כבר שעה. אבל כשאני פותחת את עיניי אני רואה שבסך הכל הגעתי לסוף השביל של ביתו.
אני על המדרכה אל מול ביתו, מנסה לחשוב מה אני עושה עם עצמי.
ואז. פתאום. ככה סתם. בלי הכנה מוקדמת.
השמיים נפתחים ומבול מתחיל לרדת.
אני מתחילה להתפרק, נותנת לדמעות שלי להשתלב עם המבול החזק שיורד עליי.
אני מתחננת שדור יפתח את הדלת ויאסוף אותי אל ביתו, שירגיע אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי.
נשבר לי מהמצב הזה. אני ממשיכה להתייפח. מתפללת שאף טחון בשכונה לא משקיף עליי מאחד החלונות הגבוהים והיוקרתיים שלהם.
לך לעזאזל דור. אני אוהבת אותך.
ואני עוד יותר בוכה.
אני חושבת על כל הרגעים, על כל הפעמים, על כל המילים, על כל מגע הכי קטן ביני לבינו, לכל מגע לא קטן ביני לבינו. הגבולות ביני לבין המורה שלי למתמטיקה ללא ספק מטשטשים… ואני כבר לא בטוחה אם זאת רק אני…
לפני שאני מספיקה להבין מה אני עושה אני ניצבת שוב מול דלתו של המורה שלי למתמטיקה.
אני דופקת שתי דפיקות ויודעת שזה מספיק,
הוא פותח את הדלת כשעיניו הירוקות מביטות בי. הן אדומות. הוא בכה?
הדמעות פשוט יורדות ממני, איפורי נמחק, השיער שלי סחוט והבגדים הספוגים במים נצמדים לי לגוף בצורה מזוויעה, שלא לדבר שהחולצה הלבנה שלי הפכה לשקופה ושהחזייה האדומה שבחרתי לשים בטח לגמרי בולטת.
אבל כבר לא אכפת לי…
אני מהנהנת אליו לשלילה, מקווה שיבין שאין אף אחד חוץ ממנו. אף אחד.
ועוד לפני שאני מבינה מה קורה ידיו הגדולות של דור מושכות אותי פנימה, הוא ממהר לסגור את הדלת ומצמיד אותי אליה במהירות. הכל קורה כלכך מהר כשהוא מצמיד את שפתיו אל שפתיי, שנינו רוצים את זה, יותר מכל דבר שבעולם.
אני מרימה את ידיי אל עורפו בזמן שידיו תופסות בפניי ולא חושבות אפילו לרגע לנתק את שפתיו משפתיי. אני נמסה מכל מגע שלו. לא מרגישה את הקור למרות שאני כלכך רטובה.
הנשימות הכבדות שלנו ממלאות את הדממה ואנחנו פשוט לא מסוגלים להפסיק.
אחריי כלכך הרבה זמן..
הדמעות הבלתי רצויות ממשיכות לרדת מעיניי ודור ממהר למחות אותן בנשיקות קטנות.
הוא מצמיד את מצחו אל מצחי ועוצם את עיניו בתסכול.
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה…" הוא ממלמל בקולו הצרוד, "את מבינה את זה נכון?" הוא ממשיך ושואל והלב שלי פשוט מתפוצץ.
אני מהנהנת אליו בקושי ועיניי שוב דומעות, אני יודעת שאסור לנו לעשות את זה. אני יודעת שאנחנו מורה ותלמידה. ואני יודעת שמה שאנחנו עושים זה טעות.
אבל אז הוא ממשיך,
"את מבינה שאנחנו לא יכולים להיות מורה ותלמידה? אנחנו לא יכולים לנהל קשר של מורה ותלמידה גם אם ננסה…" הוא סוף סוף פותח את עיניו הירוקות ומצמיד את שפתיו לשפתיי. אני מרגישה את האש שוב נדלקת בי, אני מרגישה כמו אש שבוערת.
אני מנשקת אותו בפראות ולא רוצה שזה יגמר, אני מרחפת, אני נצמדת אליו כמה שאני רק יכולה, ודור מקבל אותי בברכה..
"אני מתפטר מחר.. אני כלכך מתפטר מחר" הוא ממלמל בין נשיקה לנשיקה.
מה?
"מה?" אני שואלת ומנתקת ממנו, רגליי שעד עכשיו עמדו על קצות אצבעותיהן חוזרות לרצפה. והיא פתאום כלכך קרה.
"אני מתפטר" הוא מחייך אליי ברוגע.
אני נכנסת לפאניקה.
"אתה לא יכול להתפטר" אני אומרת.
הוא מתקרב אליי ותופס בפניי שוב, "אני אמשיך ללמד אותך יס, אני רק רוצה שזה יהיה בתנאים שלנו."
"לא לא לא לא, אתה לא יכול להתפטר" אני מהנהנת לשלילה בנחרצות, "יש לך כיתה שלמה להעביר אותה את הבגרות.." אני ממלמלת.
"אבל.."
"בבקשה"
"בסדר" הוא נושק קלות לשפתיי, נשיקה שאני ממהרת להפוך לסוערת בכך שאני תופסת בחולצתו החוזקה.
"דור…" אני עוצרת אותו בקושי אחרי כמה זמן שאני פשוט לא מסוגלת להתנתק ממנו, אני לא מאמינה שזה באמת קורה.
"ממממ" הוא בקושי מסוגל לדבר.
אנחנו מביטים אחד בשני, ידיו על פניי וידיי כבר על חזהו. ליבו דופק בקצב מטורף.
אני לא רוצה להפסיק. אבל ניראלי שאני היחידה מבין שנינו שחושבת כרגע בהיגיון.
דמעה קטנה שוב חומקת מפני ודור שולח את ידו כדי למחות אותה.
"כדי להדליק אש גדולה לא צריך יותר מגפרור אחד" אני אומרת ובולעת את רוקי.
"אבל כדי לכבות אש גדולה צריך הרבה מים…" אני ממשיכה, הוא מודע לזה שהנשיקה הזאת יכולה לעשות כלכך הרבה בלאגן והוא עדיין מחייך אליי את החיוך הזה שלו, החיוך עם הגומות.
ואז אני יודעת בוודאות, אני לא רוצה לכבות את האש הגדולה הזאת ביני לבין דור. לא משנה מה יקרה.
הוא מנשק אותי נשיקה קטנה על השפתיים ואני מלטפת את הזיפים הקטנטנים שכלכך הרבה זמן רציתי לגעת בהם, ואיך לא, תוקעת אצבעי בגומה הימנית שנעשית עמוקה מצחקוקו הקל הנעים של דור.