"כן המפקד." פרק 15: "השדים מתעוררים בסדינים של המפקד"

"גו'נתן היקר, (מכתב מספר 1)
ראשי שעון על החלון הגדול, ואחת מרגליי על הכסא הצמוד לצידי.
הדרך נראת כלכך ארוכה באוטובוס לביתך.
עולות בראשי כלכך הרבה שאלות גו'נתן.
אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני מודה.
הבסיס לא נראה אותו הדבר בלעדייך, עבר כמעט יותר מחודש.
אנחנו משתפרים, ליתר דיוק השתפרנו.
לאון ומוריס לא מפסיקים עם האימונים.
לומרות שלאון נראה בגילנו, והוא עם כלכך הרבה קעקועים הוא ללא ספק מפקד טוב.
מעכשיו אמספר את המכתבים שארשום לך.
גו'נתן?
מתי תחזור?
היכן אתה עכשיו?
בבקשה תיתן לי תשובות,
יסמין."

אני רושמת את מה שיצא מליבי, לא יותר מידי חושבת.
אני קוראת את המכתב ונאנחת, הוא נראה פשוט ובלי רגש. אני מגלגלת את עיני ומכניסה אותו במעטפה. האוטובוס עוצר לאט בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, אני מסתכלת מסביב ויוצאת מימנה לאט, אני לא אוהבת להיות כאן.
"יסמין!" אני שומעת מישהי קוראת לי, אני מסובבת את ראשי ואני רואה את אמא של המקד ודן בידיה, עולה לי חיוך בן שפתי ואני מתקדמת אליהם מהר.
אני מגיעה אליהם ומחבקת אותם ישר, אני מרגישה יד קטנה ויד אימהית מחבקים אותי.
זה מדהים.

"בל!" אני צועקת לאימו של המפקד ומתקדמת אליה, כולי קמח שדן החליט לזרוק עלי,
"דן לא מפסיק!" אני אומרת בקול תינוקי ורואה את דן צוחק מאושר, כל פניו מלוכלכות בקמח, והוא טופח עם הידיים שלו על השולחן בעודו יושב על השולחן.
בל צוחקת וגם כן היא מלוכלכת כולה בקמח, היא מכניסה לאט את העוגה אל התנור ורעיון עולה בראשי.
"יש לגו'נתן מצלמה?" אני אומרת אל בל, היא מסובבת את מבטה ומהנהנת מיד,
כאילו זה היה מובן מאליו. היא מנקה את ידיה היפות והמבוגרות במגבת ורצה אל החדר להביא את המצלמה, דן רואה אותה רצה והוא קופץ על ההזדמנות להתפרע.
הוא מהר מנסה לקום מהשולחן אך אני מצליחה לתפוס אותו. הוא צוחק צחוק מתגלגל ואני רצה איתו מהר בידי אל השטיח הפרוותי בסלון, אני מפילה את שתינו בעוד אנחנו מלאים בקמח ומלכלכים את כל הבית, אני מדגדגת את בטנו ואנחנו צוחקים.
לאחר כמה שניות אני רואה פלאש מהצד ורואה שבל מצלמת אותנו,אני מחייכת לאט והיא מצלמת אותי שוב בעוד דן קופץ לידי ואני מועדת מהישיבה היציבה שלי, והיא מצלמת שוב.
"בואי בל."אני מסמנת לה עם היד בחיוך והיא באה אלינו,היא מתיישבת לצידו וגם כן היא ממלאת את הבית בקמח וצוחקת, אני לוקחת מימנה את המצלמה ומסובבת אותה אלינו. דן בין הרגליים שלי ושל בל ואנחנו צוחקות מההתנפלות שלו, לאחר כמה שניות מופיע פלאש.

אני מסתכלת על השעון במטבח ורואה שהשעה 22:35, אני נאנחת מעייפות ומניחה את המגב לצד הקיר.
הבית כולו נוצץ ומבריק, בל מסיימת צלחות אחרונות שמלוכלכות מהעוגת שוקולד שאכלנו,
דן שרוע על הספה ישן עמוק עם הפיגמה של פו הדוב.
אני מחייכת לאט למראה עיני ומסתכלת עליו בחיוך מאושר, מהחיוכים שמרוחים על הפרצוף והם בלתי ניתנים להורדה.
"אני לא חושבת שראיתי את דן מתמסר למישהי כלכך מהר," בל אומרת ואני מסובבת לאט את ראשי אליה, אני חוזרת להסתכל על דן לכמה שניות ומסתובבת כולי אל בל,
אני מתיישבת לאט בשולחן האוכל ובל מתקדמת אליו עם שתי כוסות תה רותחים,
אני מחייכת אליה ולוקחת בעדינות את הכוס תה.
היא מתיישבת לאט בכיסא ומחזיקה בין ידיה את הכוס תה החמה שלה.
"יש לך מישהו? היא אומרת בחיוך, אני מסתכלת עליה ועושה לאט לא עם ראשי.
"מה הסיפור שלך ביתי" היא אומרת בקול אמהי וזה יורה בי, יוצא לי גיחוח קטן ואני מסתכלת עליה, "מזאת אומרת הסיפור שלי?" אני מגמגמת מעט, ושותה לאט מהתה בניסיון שיפחית את הבהלה שלי מהשאלה שלה, אני מניחה לאט את הכוס תה על השולחן.
"תספרי לי על המפקד." אני מנסה לשנות נושא ומבינה שקראתי לו המפקד, אני באה לתקן את עצמי אך היא מספיקה לקטוע אותי "זה בסדר." היא צוחקת מעט.
"מה את רוצה לדעת?" היא מחייכת ברכות
אני מסתכלת בענייה של בל וחיוכי אט אט יורד, "אחרי מותה של ארוסתו, איך הוא היה?" אני אומרת בסוג של רחמים אליו, באיזה שהוא מקום.
"הוא לא הפסיק להאשים את עצמו," בל בוהה בשולחן ועם מילותיה מתחיל לטפטף לו גשם קל, "למזלו של גו'ן, יש לו קשרים מאוד חזקים עם המשטרה, אבל זה לא מה שעזר." היא אומרת ומעלה את מבטה אלי, " הוא רצה להיקבר בכלא, הוא רצה שכל חיו יהיו בכלא, הוא רצה לגמור את חיו כמו אחיו הגדול." היא אומרת כשנשמע כאב מבין מילותיה.
" מזלו של ג'ון היה שהוא היה מוקף באנשים שאהבו אותו, והם העצימו אותו חזרה. אבל," היא נקטעת במילותיה, בל נראת רגילה לסיפור הזה, אך המון כאב בין שפתייה.
"הוא אף פעם לא יצא מזה.
כשהנסיך הקטן ניצל הוא קרא לו דן, על שם הנחל דן שארוסתו סופיה נהרגה,
במשך שנתיים הוא מתמיד וכותב מכתבים בשמה אל דן,
דן חושב שהיא בחופשה באפריקה ועוזרת לאנשים חלשים,
בזמן שאנחנו האנשים החלשים." היא אומרת ודמעות יורדות בין עיניה, היא קמה מהכיסא.
"אני מצטערת" אני אומרת בקול שקט וצמרמורת עוברת בי לראות אותה ככה.
"זה בסדר ביתי." היא הולכת אל דן ומרימה אותו אליה לאט, והולכת לחדר האורחים.
אני בוהה בכוס תה לכמה שניות וקמה באטיות, הגשם מתחיל להתחזק ואני לוקחת איתי את שני כוסות התה ומניחה אותם בכיור.
אני מתקדמת אל החדר של המפקד לאט ונכנסת, הירח בדיוק מול החלון, מה שגורם לחדר להיות מואר באור חמים ורומנטי.
אני פושטת מעצמי את בגדי באטיות ונועלת לאחר זה את הדלת, אני נכנסת למיטת המפקד בלבד בגופיה ותחתונים, גופי קטן במיטה הזוגית והגדולה, אני נושמת את ריח המפקד מהכר, ונאנחת לאט, אני מסתכלת על הירח שמופיע מולי עם הטיפות שזולגות על החלון הגדול.
אני מסתכלת בשקט דומם על הירח המאיר,
וכל השדים שלי מתעוררים בן הסדינים של המפקד.