׳ערסית׳- פרק שלוש

״כסף. אני יורד לאילת ביום שלישי ואין לי שקל.״ אמר עופרי באנחה.
״תבקש מאמא.״ אמרתי ביובש.
״היא לא יודעת שאני הולך לאילת.״ הוא אמר.
״אתה חושב שאתה הולך להיעלם לחמישה ימים ואתה חושב שהיא לא תשים לב?״ הרמתי גבה, ״כי אם כן אתה מטומטם. עופרי, היא אמא שלך.״
״זה לא הנושא,״ הוא רטן. ״ואני נשאר עד שלישי בשבוע הבא. יש לך כסף או לא??״ הוא התחיל להתעצבן.
״ומה עם בית ספר? אתה חושב שתיעלם שבוע וכולם פשוט יזרמו עם זה?״ גם אני התחלתי להתעצבן.
״טוב עזבי, לא צריך את הטובות שלך אם הן באות בשילוב עם הטפות מוסר מאחותי הקטנה.״ הוא אמר בעצבנות וניתק. הבטתי בכעס המסך השחור ואז הכנסתי אותו לכיס. חזרתי למקום בו ישבתי קודם לכן.
״אני צריכה ללכת…״ אמרתי.
״רוצה שאני אלווה אותך?״ שאל דור. ״לא, זה בסדר.״ אמרתי, למרות שממש לא רציתי לחזור עכשיו לתחנת האוטובוס ולקחת את הקו שלי לבד הביתה בשתיים עשרה בלילה.
״טוב, אז ביי.״ הוא קם וחיבק אותי. ראיתי שהוא מתלבט אם לנשק אותי או לא, ובסוף הוא החליט שלא. נפרדתי מכל החברים שלו והלכתי לעבר הבית שלו, ומשם לתחנת האוטובוס. היה חשוך ושקט, אבל לא נתתי לפחד להשתלט עליי. ניסיתי לשכנע את עצמי ששום דבר לא יקרה לי, ושאני ברחובות, ושבטוח פה. האוטובוס הגיע בשתיים עשרה ורבע. שילמתי ועליתי. האוטובוס היה ריק למעט בחור ובחורה שישבו בשורה האחרונה ודיברו בשקט. התיישבתי מקדימה ואמרתי לעצמי שעוד עשר דקות אני בבית. לבסוף הגעתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי בשקט לבית הגדול והשקט. עליתי למעלה, עוברת בדרך על פני חדרם של הוריי, המדרגות לעליית הגג של עופרי, החדר של מאיה, אחותי הקטנה, ולבסוף הגעתי לחדר שלי. הורדתי את הבגדים והתקלחתי. אחרי המקלחת ניתקתי את השעון המעורר, ונכנסתי למיטה. חשבתי על דור, ועל כמה היה מפתיע כל מה שקרה איתו היום, על עומר, על היותו עיוור לכמה שגל רוצה אותו, על ירדן, שאני לא מבינה מה הוא מוצא בגל בכלל, על שירה ועל זה שאין לה מה להתחרות על עומר, ואז חשבתי על כמה עומר נראה טוב, ועל כמה דור נראה טוב, ואז נרדמתי וחלמתי חלומות מלאים בבנים נאים ובגל בוקמי.
בבוקר יום שבת קמתי בתשע וחצי בבוקר וירדתי לקומה התחתונה. אמא ישבה בסלון המרווח וקראה עיתון עם ספל קפה ביד.
״בוקר טוב, רוני. איך ישנת?״ היא שאלה, בלי להזיז את העיניים שלה מהעיתון.
״מעולה. איפה עופרי?״ שאלתי, וניגשתי למטבח להכין לי ארוחת בוקר.
״ישן. מה התוכניות שלך להיום?״ היא שאלה, מציצה בי מעל העיתון שלה. טלי פרנקל, או אמא שלי, עובדת בתור עורכת דין ויש לה משרד בקומה התחתונה, ועוד אחד בירושלים. יש לה שיער חום כמו שלי, שהיא בדרך כלל אוספת בעגבנייה מוקפדת שנחה על קודקודה. יש לה עיניים כחולות/ירוקות כמו שלי, לעולם לא תיראו אותה ללא אודם אדום, והיא אוהבת ללבוש חליפות מחויטות. עכשיו יום שבת, אז כל השגרה שלה משתנה; השיער החום שלה אסוף בעגבנייה הרבה פחות מוקפדת, אין לה אודם והיא לובשת מכנס ספורט צמוד, סווטשירט אדום ונעלי בית. בזמנים שהיא לא עורכת דין, היא עושה ספורט. היא בעיקר אוהבת יוגה ואירובי.
״אני חושבת שאני אלמד למבחן בפיזיקה שיש לי עוד שלושה ימים, ואז אעשה שיעורים במחשבים ואצא לריצה.״ אמרתי אחרי שהכנתי קפה לעצמי וביצת עין והתיישבתי לידה בישיבה מזרחית על הספה. הבית שלנו בנוי כך שסביב הסלון הקירות הם בעצם ארבעה חלונות עצומים והם מופנים לגינה מטופחת. הדברים שהכי חשובים לאמא שלי הם לימודים וספורט. כל בוקר היא שואלת אותי מה התוכנית שלי להיום, כדי להיות בטוחה שאני קודם כל מתעסקת בלימודים ובספורט, ורק אחר כך בכל דבר אחר. אמא שלי די משוגעת. אחרי ארוחת הבוקר למדתי למבחן בפיזיקה, כמו שאמרתי (למרות שאני ממש לא צריכה ללמוד למבחנים בפיזיקה, הידע שלי רחב מספיק גם בלי שאשקיע בלימודים.) השיעורים ממגמת מחשבים היו באלקטרוניקה תקבילית, ואז זה סיימתי תוך רבע שעה. אחרי שסיימתי הכל עליתי והחלפתי בגדים למכנס ספורט, חזיית ספורט, סווטשירט ונעלי ספורט. בזמן שעשיתי קוקו גבוה מול הראי, עופרי חלף על פניי ביציאה מהחדר שלו. תפסתי ביד שלו כדי שיהיה חייב להסתובב אליי ולהקשיב לי. הוא נאנח. ״מה?״
״אתה באמת חושב שלא ישימו לב אם תעלם לשבוע?״ שאלתי אותו.
״לא אכפת לי. עוד משהו?״ הוא שאל בחוסר סבלנות. עופרי בן 17, ועומד להתגייס בסוף השנה הזו. יש לו כבר רשיון, והוא יסיים בית ספר השנה. יש לו חברה כבר שנה וחצי וקוראים לה אדווה. אני חושבת שהם נוסעים יחד לאילת. עופרי גם היה ב׳עתיד׳ בית הספר שאני לומדת בו, אבל הוא שנא אותו ונשר לפני שנתיים וחצי. מאז הוא לומד בעירוני א׳ ברחובות. אמא שלי ממש כעסה כשהוא נשר מ׳עתיד׳, והם לא דיברו איזה חודש אחרי שהוא עבר סופית לעירוני א׳. אמא שלי מאוד תחרותית, ועופרי שונא את זה.
״להשלים שבוע לימודים זה לא פשוט,״ אמרתי, ניסיון אחרון להניע אותו מהמעשה המטומטם הזה.
״את הופכת להיות בדיוק כמו אמא.״ הוא אמר במרירות, כאילו זה הדבר הכי גרוע בעולם ואז ירד למטה. יצאתי החוצה והלכתי עד לפארק שאני בדרך כלל רצה בו. הוא מרחק הליכה של בערך רבע שעה מהבית שלי, אבל הוא ירוק וענקי ויש בו שביל שנמתח לאורך אגם באורך חמישה קילומטרים. הרכבתי את האוזניות והתחלתי לרוץ. אני באמת דומה לאמא שלי, אבל אני לא בדיוק כמוה. אני לא אובססיבית כמוה לספורט וללימודים. אני מקווה. אולי אני באמת הופכת אליה. אבל מה כלכך רע בזה בעצם? חוץ מזה שהיא אדם קר שמתעסק בעבודה שלו במקום בילדים שלו. שקעתי במחשבות האלו כלכך, שלא שמתי לב שיש מישהו לפני והתנגשתי בו בחוזקה ונפלתי על הריצפה. הטלפון שלי נפל על הרצפה ונשבר. הרמתי את מבטי לראות במי התנגשתי כלכך בחוזקה, וראיתי את עומר מדינה. הוא הוציא את האוזניות שלו מהאוזניים במהירות ועזר לי לקום כשהוא ממלמל שהוא מצטער שנפלתי. הוא לבש מכנס ריצה לבן, נעלי ספורט של נייקי, גופיה אפורה שהייתה רטובה מזיעה, וסווטשירט של נייקי מעל שתאם לנעליים. לפי הגופיה שלו הנחתי כי הוא רץ כבר הרבה לפני שנתקל בי.
ניקיתי את בגדי מהעפר שעל השביל והודיתי לו שעזר לי לקום.
״יפה לך ככה.״ הוא אמר והחווה בראשו לעבר חזיית הספורט שלי, וגרם לי להסמיק ולרצות להתכסות בסווטשירט, ואז חייך והכניס את האוזניות חזרה לאוזניו וחזר לרוץ.
עמדתי שם עוד כמה דקות, מסתכלת אחרי דמותו המתרחקת ממני. הוא באמת נראה טוב. והקרבה הזאת אליו, והמחמאה המביכה הזאת, גרמו לדופק שלי לעלות. או שזה סתם בגלל הריצה. החזרתי את האוזניות, ואז נזכרתי שהטלפון שלי נשבר ולא עובד, אז פשוט חזרתי לרוץ, שומעת את השקט של האגם ביום שבת.