שקופה- פרק 7
נקודת מבט אור
"האם את היית נוכחת בנסיעה לקניון רביבים עם אחיך הגדול אדם?" שאל השוטר בקול רציני. הוא עיין בשלושה דפים ומדי פעם הגניב מבט לעברי.
הוא חיכה לתשובתי אך היא לא מיהרה לבוא. אני סירבתי לחקירה הזאת מהרגע הראשון שזימנו אותי אליה, לפני שלוש שעות.
השוטר גלגל את עיניו ונאנח בחוסר סבלנות.
"ילדה, תעני לי, האם את אור רמלה, היית נוכחת בנסיעה לקניון רביבים עם אחיך הגדול אדם?" הוא שאל בקול תוקפני.
"כ-כן." עניתי מפוחדת אך עם טיפה ביטחון.
"יופי, זהו להיום, את משוחררת, המשפט של אחיך יחול רק בעוד כמה שעות." אמר ונעמד. אך אני בתגובה אחזתי בחלק העליון של ידו. הוא הביט בי במבט זועף וחזר סבלנות.
"מה עכשיו?" שאל והסתובב לעברי.
"לא אמרו לי שיש משפט, חשבתי שסיכמנו שאדם יקבל רק מעצר בית." אמרתי, מקרינה ביטחון עצמי שלא קיים אצלי בפנים בכלל.
השוטר שחרר את ידו של אחיזתי ורשף בחוסר סבלנות.
"תקשיבי ילדה." הוא אמר בנימה מאיימת. "אנחנו, לא סיכמנו דבר. אני לעומת זאת סיכמתי שאדם עומד לעמוד למשפט, עכשיו לכי הביתה או שתחכי בתחנה. את תזדמני לפה כאשר המשפט יסתיים, להתראות!" אמר ויצא מהחדר. שנאתי את החדר הזה מהרגע שהגעתי לפה.
קירותיו אפורים ומעופשים. חמש עשרה מרצפות (ספרתי) עיטרו את תחתית החדר ואת רובם כיסו שכבות אבק רבות. שולחן קטן וחום כאשר שתי כיסאות עץ שעומדים אחד מול השני לידו ניצב במרכז החדר. ישבתי על אחד הכיסאות ובעטתי ברגל השולחן. לא קרה לה דבר אך אני נפצעתי. נאנקתי בכאב וברוגז ויצאתי מהחדר.
עליתי על אוטובוס שמגיע ישירות הבית שלי וכשהגעתי ועליתי במהירות אל חדרי. הבית היה ריק. הוריי עם אדם בתחנה, מנסים לצאת מהברוך שנקלעו אליו.
אדם. כמה אני מתלוננת. כמה שקשה לי לו קשה פי כמה, ואני מתלוננת. בעצם, כשחושבים על זה, הכל באשמתי. אם הייתי אומרת לאדם מה קרה, כבר אז, באוטו, הוא בטח היה מבין ומנחם וכל זה לא היה קורה. ההורים שלי היו מטגנים עכשיו חביתה בנחת במטבח בעוד אדם היה רובץ בספה וצופה במשחקי כדורגל. הכל בגללי. בגללי אדם עכשיו במשפט. אני מטומטמת.
לא ידעתי מה לעשות. בשונה מילדים אחרים לי לא היה מישהו לדבר איתו. לכן רק נשכבתי על המיטה וניסיתי להירדם. אך עיניי לא נעצמו כמו בצהריים והעייפות לא ביקרה אצלי.
קמתי מהמיטה, יודעת שאני לא ארדם בקרוב. ניסיתי לחשוב על משהו, לחשוב על משהו שיסלק מראשי את המחשבות על אדם ועל המשפט. לא היה לי כלום בראש, הוא היה ריק. אפילו על גיילה לא הצלחתי לחשוב עכשיו, אפילו לא על דיימון, רק על אדם.
שיחזרתי את מה שקרה בתחנת הדלק במוחי. מה קרה לאדם אז? מה עשו לו?
אני אשאל אותו אחרי החקירה,חשבתי בביטחון, אני מקווה שבבית.
מחשבותיי על אדם נדדו אל השוטר שעצר את אדם, הוא היה אותו אחד שחקר אותי. לאחר שהוא צוייר אצלי בראש כאישיות דוחה וכועסת ניסיתי להתעמק במראו. שיח שחור עם פוני מתוק. עיניים כחולות כסערה. לא ממש שרירי אך זה מחמיא לו, סמכותי.
חשבתי על הגיל שלו, הוא נראה בשכבת הגיל שלי. מוזר שלא פגשתי אותו מעולם, כלומר, מעולם לא ראיתי אותו בבית הספר. מעניין מה היה קורה עם הוא היה לומד איתי בכיתה, האם הוא וגיילה היו זוג? הרי הוא נראה טוב.
שקט! על מה את חושבת אור? אל השוטר החתיך שאולי בגיל שלך? כשאח שלך בכלא? אמר קול בליבי.
אבל זאת הייתה המטרה, להשכיח אותו. לא? אמר קול אחר.
הרגשתי שהמוח שלי לא יודע על מה לחשוב, ושהלב שלי לא יודע מה להרגיש. ניסיתי לסדר לעצמי את המחשבות בראש, דבר שאני עושה הרבה בזמן האחרון, אך לשווא. עוד פעם הקולות קפצו במוחי, מנסות לשכנע אחת את השנייה האם זה בסדר לחשוב על השוטר במצב הזה, או האם בכלל זה בסדר לחשוב על משהו אחר חוץ מאדם.
הלכתי למטבח חסרת אונים, קפה חזק זה אולי הדבר היחיד שיכול לעורר אותי בכל מצב. תהיתי אם זה יפעל גם עכשיו.
שפכתי את החלב בזהירות, מנסה לא לשפוך בדרך, אך צלצול הטלפון קטע את פעולתי.
הלכתי לטלפון, מצפה לקול הבס של השוטר שיבשר לי שהמשפט נגמר והוא צריך את נוכחותי על מנת לבשר לי את התוצאה המכרעת, אך כאשר הרמתי את שפורפרת הטלפון הלבנה הופתעתי לשמוע קול גבוה, לא מאוד ויציב, אשר לא דומה בכלל לקולו של השוטר.
"הלו?" שאל הקול.
"יש שם מישהו?" שאל כאשר לא עניתי.
"הלו?" הוא שאל שוב. ניערתי את ראשי.
"כ- כן?" שאלתי נבוכה.
"אפשר לדבר עם אור?" הוא שאל בחשש.
פוס, זה היה גבר, בטוח. גבר רוצה לדבר איתי? עם אור רמלה.
"סליחה?" הוא שאל בשנית.
"כן, סליחה… זאת אור." עניתי במהירות.
"עם מי אני מדברת?" הוספתי לדברי.
"היי אור." הקול אמר ויכלתי להישבע שחייך מעבר לקו. "זה דיימון."
תגובות (4)
אפשר שדיימון לא יגיד "אל תשימי לב לגיילה היא סתם מקנאה" או משהו בסגנון? זה כל כך נדוש בקטעים האלו.
ולעניינינו: לדעתי שוב הצלחת
אווו כדי לך להמשיך מהר כי זה סיפור ממש מושלם ומפתיע????
סיפור טוב❤
תודה רבה♥