כלואה2- פרק 45 ואחרון!

"בסדר" הוא אמר בטון שגרם לי להיות בספק האם באמת בסדר.
"אתה רעב?" שאלתי בדאגה "צמא?" ציינתי שנית.
"מרי" הוא הגה שמי עם חיוך שזה עתה התלבש על פניו. חיוך שקרי.
הסתכלתי עליו בחיוך מהול בעצב, עצב שהגיע מתוכי. הנחתי ידי על הזכוכית שמפרידה בנינו והוא הניח ידו מצידה השני. הרגשתי שכוחה של האהבה והגעגוע שבוערים בתוכנו מסוגלים לשבור אפילו את הזכוכית העבה הזאת. אבל שום דבר לא קרה, הזכוכית לא נשברה ואנדרס לא היה בצד שלי, בצד החופשי.
"קדימה נגמר הזמן!" צעק השוטר שהשגיח על שאר האסירים שביקרו אותם. מבטו התקבע עלינו, כנראה שהוא דיבר עלינו כשאמר שנגמר הזמן.
הוא התקרב ואחז בזרועו של אנדרס. אנדרס התנער מידו "רגע תן להיפרד" הסתכלתי עליו כשעיניי דומעות. לא מצליחה להישאר חזקה למרות הבטחתי אליו.
אנדרס קם מהכיסא והסתכל עליי "אני אוהב אותך" הוא הסתכל עליי ועשה לי סימן לנקות דמעותיי "תהיי חזקה" הוא לחש "בשבילי".
הוא יצא ביחד עם השוטר מחדר הביקורים.
גופי רטט כולו. הוא היה צמא למגעו, לנגיעותיו, לחום גופו ולשפתיו.
—
אנדרס היה עם מבטו לקרקע, הוא לא רצה להסתכל בעיניו של ריי, הרי ברור שאנדרס מבוקש מספר אחת במשטרה. שנים כבר שמנסים לתפוס אותו.
"אה מרי?" התקדם ריי בצעדים זעירים לכיווננו. הוא הרים עם ידו את סנטרו של אנדרס וחקר את פניו בחשדנות. "אתה מוכר לי" הוא לחש בקולו הצרוד.
"ריי" קראתי אליו כדי שמבטו לא יאסוף עוד נתונים על אנדרס ובסופו של יום יגלה מי הוא.
"ניסית לברוח?" ריי שאל ברטוריות, הרי זה היה ברור כשמש.
הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות.
רציתי שאנדרס יניח אותי על הרצפה כאילו שהייתי חפץ ויברח. אבל עם כמות האנשים שהסתכלנו עלינו וכמות האקדחים שהייתה מכוונת אלינו, הבנתי שזה הסוף. הסוף לסיפור שלי.
ריי אזק את שנינו, הביאו לי כיסא גלגלים מתוך בית החולים ולקחו את שנינו, למקום שהיינו צריכים להיות בו מזמן, לתחנת המשטרה.
—
"אימא?" אנדי קרא לי בעודי נכנסת לבית גמורה ותשושה מהיום הנוראי הזה.
נזרקתי על הספה והנחתי את הכרית על ראשי, כל-כך רוצה להתנתק ולהיות לא שייכת לעולם כה רשע.
"אימא!" הוא הרים את קולו עליי והתיישב בספה עליה שכבתי, במעט המקום שאותו לא תפסתי עם גופי. הוא הרים את הכרית מראשי והסתכל עליי בבהלה. "את חיוורת!" הוא אמר דבר אשר ידעתי.
הנחתי את שתי כפות ידיי על פניי ושפשפתי בחוזקה. עברתי למצב ישיבה והסתכלתי על אנדי.
"קשה לי כל-כך" לחשתי בכאב. הוא הניח ידו בחיבוק צדדי ונתן לראשי לצנוח על כתפו אשר הייתה חשופה עבורי. נתתי לכל כאבי לצאת החוצה.
"איך הוא?" שאל אנדי. "הוא בסדר" לחשתי מנסה להכניס את הכאב חזרה ללבי ולא לחלוק אותו עם אנדי "הוא מצטייר כמו אחד כזה" המשכתי "אני יודעת שרע לו" הסתכלתי על אנדי.
הוא הסתכל עליי במבט עצוב. זה קצת טיפשי לחלוק את הכאב עם מישהו שלא יכול לנחם אותך, כי הוא מרגיש בדיוק כמוך.
—
"ברוכים הבאים" אמר ריי בציניות כשנכנסנו שנינו לחדר החקירות.
אנדרס התיישב על כיסא בעוד ריי מכוון אותי ואילו אני כבר ישבתי על כיסא הגלגלים.
"ואם לא ארגיש טוב?" שאלתי, הרי הוא הוציא אותי מבית חולים באמצע התאוששות "אז ורוניקה נמצאת בחוץ" הוא אמר "אל תדאגי, הבאנו איתנו אחות" התעלמתי מאמירתו והצגתי בפניו את האזיקים "קצת פתטי לא?" התעצבנתי. הרי אני מחוברת לכיסא גלגלים, אני עומדת בקושי. גופי חלש כולו, נורא הכרחי לאזוק אותי?
"נהלים" הוא מלמל. זה היה לי מוכר.
התבוננתי בחדר החקירות בקפידה, התבוננתי על הקיר שהיה מלא בתעודות הוקרה ותמונות של מפקדי תחנות וכדומה. ואז נתקלתי בלוח שמלא בתמונות לא מוצלחות ואף מדויקות של אנשים. באחת מהתמונות הופיע אנדרס, כשניסיתי להתמקד עוד יותר בעיניי ריי אמר "כן, זה הוא" הוא הבין מה עבר בראשי ורומם מעט שפתיו. אנדרס לא הצליח לקרוא את הסיטואציה וטוב שכך.
"אתם רוצים לשתות משהו לפני שנתחיל?" הוא שאל בנחמדות שרכש ממש בדקות האחרונות. אני לא עניתי ואנדרס נד בראשו. רק רציתי ללכת מהמקום הזה, לא שום דבר אחר.
לקחת את המשפחה המצומצמת שלי ולברוח אל הלא נודע.
"אתם יודעים למה אתם פה?" הוא שאל. אני ידעתי זה היה ברור, אבל הוא שאל זאת בגלל אנדרס.
אנדרס היה שתקן גדול, לא אמר מילה.
"אתם חשודים" נשען ריי קדימה בשולחן וחקר מבטינו באמירה זאת.
"חשודים במה?" שאל אנדרס בטבעיות. כנראה שאחרי כל השנים האלה הוא עדיין לא השתנה והצליח לשמר את שאננותו.
ריי גיחך "לך כבר אמרתי במה את חשודה" הוא הסיט מבטו אליי והחזיר את החיוך "אבל אתה, אתה באמת שואל?" אנדרס הנהן לעברו בתמימות וחיכה.
ריי פתח את התקייה השחורה שהייתה על השולחן.
"אתה חשוד ברצח בל אנטלס, ליאוניד פורטימן, לוסי ארקלינד, דאטו אלוזן, ברייאן פוינטס ויש עוד המון" אמר ריי "אין צורך שאקריא את כולם" הוא אמר לעצמו "אתה בכלל זוכר את האנשים שאתה רוצח?" פחדתי כל-כך ואילו אנדרס הצליח להישאר אופטימי או שמא פחד ולא הקרין זאת כלפי חוץ.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מכיר?" הוא שאל והיה ניכר על פניו שאינו מחכה כלל לתשובה, כאילו שקבע מראש שאנדרס מכיר ורצח אותם.
האמת שגם אני שכחתי חלק גדול מהם, חוץ מליאוניד כמובן שיש לי היסטוריה לא נעימה איתו.
"כול אלה עשו מעשים שלא עוברים בשקט בארגון שלכם" אמר ריי כאילו הסיפור ידוע לו מראש.
אנדרס הרטיב שפתיו ולכסן עיניו לעבר ריי. הוא סגר פיו בחוזקה ולסתו זזה כלפי חוץ, מבטו היה מפחיד, אפילו מהצד.
"תעזור לי" אמר ריי בקול שקט "תעזור לי לעזור לך" הוא ציין את אמירתו אחרת.
המתח בחדר החקירות עלה על גדותיו.
"אני אספר לך הכול" אנדרס אמר בקולו הצרוד ושבר את השתיקה בשניות. הוא גרם לכל כולי לרעוד, למה הוא התכוון שאמר הכול?
פניו של ריי התעוותו, האם הוא עצמו לא הבין למה אנדרס התכוון.
"אני אספר לך הכול" הוא אמר שנית "אבל..?" שאל ריי כשהבחין שאין סיבה שאנדרס יספר דבר בפשטות כזאת.
"אני צריך איתה עשר דקות" ריי עיוות מבטו, לא מבין את הבקשה המוזרה של אנדרס. האמת היא שגם אני לא הצלחתי להבין את מהותה.
"בלי מצלמות, בלי האזנות" ציין אנדרס "ואז אני אספר לך כל מה שתרצה לדעת" אמר אנדרס.
"היא לא קשורה לכלום" המשיך "אתה גם לא מערב אותה בכלום".
ריי גיחך "ידוע לי שגם היא עשתה דברים" הגיחוך שלו הצהיר בכך שאינו מתכוון להסכים עם אנדרס.
"אני אכוון אותך לאן שאתה רוצה להגיע" אמר אנדרס מבלי להוציא את המילה ארגון מהפה על מנת שלא יפליל את עצמו טרם הסכמתו של ריי "אני אעזור לך".
ריי הסתכל כמה שניות על אנדרס ועליי ואז התרומם מכיסאו.
הוא קם לעבר המצלמה שהייתה מאחוריו, חתך את הכבלים מתוכה בחוזקה.
הוא הלך לעבר הדלת והסתכל על שעונו "אתם לבד" הוא אמר "עשר דקות בלבד!" הוא אמר ויצא.
—
"אימא את רעבה?" שאל אנדי בנחמדות בעודי עוד טמונה היטב בתוך הספה עוד מאז הגעתי מבית הכלא. "לא" לחשתי, אני בספק אם שמע.
אנדי בא לעברי בעוד כוס מים צוננים נמצאת בידו "קחי" הוא הגיש לי ואני נעניתי לבקשתו שאשתה. לגמתי והנחתי את הכוס על השולחן.
אנדי ליטף שערי ברכות. הסתכלתי עליו ולא האמנתי כמה הוא התבגר, הוא כבר בן שבע-עשרה.
"עדיף ככה אימא" הוא לחש ברוך. קולו הנעים הקל עליי, כמה שיכל.
"איך?" שאלתי בשקט "אבא הפיל את הארגון החולני הזה" הכריז אנדי "ואותו ביחד איתם" ציינתי.
"אימא" הוא נאנח "אני יודע שזה קשה אבל.." הוא חשש לומר "אבא צריך לשלם על המעשים שלו".
הסתכלתי עליו ועצמתי עיניי קלות, הוא צודק.
"אבל גם לי היו מעשים שאני צריכה לשלם עליהם".
"אני יודע" הוא אמר "אבל אבא בחיים לא היה נותן לך להיכנס לכלא".
זרקתי ראשי על כתפו של אנדי "אני בסך הכול.." התחלתי וקולי נשבר כמו לבי "בסך- הכול רציתי לבנות משפחה" אנדי לא ענה על מילותיי, רק ליטף ראשי.
—
"אתה מטורף?" שאלתי את אנדרס בעצבים. הוא הניח ידו על ברכי ואזיקיו עשו רעש.
"את חשובה לי הרבה יותר מכלא, תאמיני לי" הוא אמר. כשבאתי לפצות את פי הוא השתיק אותי.
"אני רוצה לספר לך את האמת" הוא אמר והפעם שתקתי מעצמי. רציתי להבין על מה הוא מדבר.
"האמת שאת מחפשת כבר שנים" הוא פירט. הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני "אנדרס על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"למה דווקא את" הוא לחש "למה חטפו דווקא אותך" הוא הסביר. לבי דפק.
"אני…" מלמלתי וקולי נסדק.
"לכולם הייתה סיבה לכך שהם בארגון" הוא אמר "לנלי, לטומי.. אפילו לי".
הוא צדק במילותיו, אף פעם לא הבנתי למה דווקא אותי.
השקט שרר בין שנינו.
הוא הרטיב שפתיו "את.." הוא עצם עיניו בחוזקה ופתח. מבטי היה כולו עליו.
הוא נשף את כל האוויר שהיה בחלל פיו. "את הבת של ג'ים".
פי נפתח קלות ועיניי מצמצו בלי הרף. לא הבנתי, לא רציתי להבין.
חייכתי "נראה לך?" הנחתי ידי על ידו ששהתה על ברכי "יש לי הורים".
הוא הסתכל עליי במבט מרחם וחיוכי צנח כמו שמש בשקיעתה "זה לא הם?" מבטי פחד.
"אני אחות של מייקל?" הרגשתי מחנק עמוק בגרון ומשהו בלתי מוסבר באזור הלב.
"כמה זמן אתה יודע את זה?" שאלתי בפחד מהתשובה.
הוא חיבק אותי בחוזקה עם שתי ידיו הגדולות "כל החיים" הוא לחש לאוזני.
"נגמר הזמן" נכנס ריי בכרזה.
"אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי בחיים" הוא אמר שמצחנו נוגעים זה בזה וידו של אנדרס על עורפי.
"עשיתי את זה בשביל להגן עלייך" הוא אמר ודמעתי צנחה על ברכו.
—
"תשאיר אותי לבד" אמרתי לאנדי והוא הלך, הקשיב לי מבלי להתווכח. מה שהיה מאוד לא מתאים לאנדי.
נשכבתי שוב על הספה ופרצתי בבכי.
הייתי בטוחה כל החיים שלי שנועדתי בשביל לסבול, לא טעיתי.
לגלות שאת בת של פושע גדול, של האדם שיצר את הארגון שהרס לי את החיים.
אנדרס צדק, לפעמים עדיף לא לדעת.
כשהוא ייצא מהכלא, הוא כבר יהיה סבא אני מאמינה.
לפחות מצאתי את החצי השני שלי, את האבא של הילד שלי.
הוא נמצא בתוך הלב שלי בכול רגע, בכול שנייה.
הייתי רוצה שיהיה לסיפור שלי סוף טוב כמו באגדות.
לא רק אני כלואה, גם הוא. ולא, לא התכוונתי לכלא שהוא נמצא בו.
אנחנו כלואים שנינו בעולמות שונים.
אנחנו כלואים בעולמות שלא מאפשרים לנו להיות ביחד.
אף פעם.
אני מחבקת אותו כל לילה בחלום ומעט בזיכרון.
אני מקווה שיהיה לנו עוד הזדמנות בחיים האלה או הבאים מי יודע,
לחיות קצת יותר ביחד ופחות לחוד.
אני אוהבת אותך, אנדרס שלי.
מרי.