בחור אחד, אלף רגשות. פרק 9

《הערה》:
יש מישהי ששאלה עם יש לדניאלה הורים. יש לה אח גדול בן 23 ואבא. האבא הוא קולונל בצבא אז היא לא רואה אותו. מקווה שהכל מובן עכשיו????
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

"דני. דניאלה!" הסתובבתי לכיוון הבנות שהסתכלו עליי עם מבולבלות.
"מה? מה?!" צעקתי וקרלי צחקה. "שאלנו אותך משהו." טורי אמרה והרמתי את הגבה החומה שלי. "אנחנו ישנות אצלך היום, נכון?" משכתי בכתפיים שלי ונגסתי בתפוח האדמה.
"על מה את חושבת בכלל?" קרלי שילבה את היידים שלה והניחה אותן על השולחן. "לא יודעת. בית ספר." עניתי בקצרה ולפני ששתיהן יכולו לומר משהו נוסף, הפעמון צלצל. קמתי מהכיסא שלי ושמתי את המגש הריק בעגלה.

"למה את כזאת עצבנית? עבר כבר שבוע מאז המקרה הזה." משכתי הכתפיים שלי והוצאתי את הספרים שלי מהלוקר. "אין לי פשוט מצב רוח." מילמלתי והבנות חלקו מבטים. "זה בגלל היום הולדת שלך?" הרמתי גבה אחת אבל נאנחתי. הן תמיד יודעות מה מציק לי וזה למה אני אוהבת אותן. "כן.. עוד פחות משבוע היום הולדת שאני ואני לא מצליחה להשיג את אבא שלי. כנראה שביום ההולדת הזה הוא לא יהיה. כמו כל יום הולדת." נשענתי על הלוקר שלי וטורי חייכה אליי בעצבות. "אז נחגוג רק אנחנו. את יודעת, ערב בנות." קרלי אמרה בהתרגשות מה שגרם לי לחייך.

"אני לא יודעת. אפשר לעשות את זה." צחקתי וטרקתי את הדלת של הלוקר. סובבתי את ראשי לשנייה ועייני פגשו את החבורה הפתטית של שון. הוא לבש ז'קט עור שחור ומשקפיי שמש שחורות. הזרוע שלו הייתה סביב המותן של לא אחרת מאשר, אליסון קטלין, הזונה הכי גדולה בבית הספר. יש לה שיער שחור ועיינים חומות. הדבר היחידי שהבנים אוהבים בה זה התחת שלה והחזה שלה, כאילו ברצינות? איכס. אומרים שהיא שכבה עם כל הבנים בקמפוס. אני לא מופתעת.

המסדרון נפתח כמו ים סוף וגלגלתי את עייני.
"אני הולכת לכיתה. אתן באות?" שתיהן הנהנו והתחלנו ללכת לכיתת המדעים שלנו. התיישבתי במקום שלי ושמתי את החלוק הלבן. "ס-סליחה. א-אני יכול לשבת כאן?" הרמתי את ראשי מהמחברת וראיתי את ראיין. ראיין אדמס, הוא הבן של המנהל כאן.
הוא די חתיך אבל מסתיר את כל זה במשקפיים שחורות וגדולות, ג'ל לשיער וחולצות מכופתרות. כולם בבית הספר מבריינים אותו על כלום. אבל אני לא כזאת רעה כמו השאר. הורדתי את התיק השחור שלי מהכיסא לידי וחייכתי.

"ברור." עניתי בקצרה עם חיוך וראיין החליק באיטיות לכיסא לידי. היה לו שיער חום כהה ועיינים בצבע דבש. פרופסור פאלמר נכנס לכיתה וחילק אותנו לקבוצות. קרלי וטורי הסתובבו אלינו והפתעו לגלות שראיין יושב לידי. "היי. אתה חדש כאן?" קרלי שאלה ודפקתי את היד שלי במצח. "ל-לא. אני די ויתיק כ-כאן." הוא גימם ונאנחתי. "בנות, זה ראיין אדמס. ראיין אלו טורי וקרלי." שתיהן חייכו במביכות וצחקתי. "שנתחיל?" לפני שהם ענו, הדלת נפתחה וכולם הסתכלו למעלה.

"אדון ווטסון. מה הסיבה לכך שאתה וחברייך מאחרים?" פרופסור פאלמר שילב את יידו ושון רק גילגל את עייניו. "וזה עניינך כי..?" חלק צחקו אבל כשפרופסור פאלמר הסתכל על כולם, הם השתתקו. פחדנים. "אני מצפה לראות את כולכם בריתוק אחריי הלימודים."
הם רק משכו בכתפיהם והתיישבו במקום שלהם. שון שם את הרגליים שלו על השולחן והוציא את הטלפון שלו. גילגלתי את עייני וחזרתי לעבוד. "היי, ראיין. תרצה אולי לאכול איתנו?" הרמתי את ראשי והסתכלתי על ראיין שהיה די המום. צחקתי ושפשפתי את הכתף שלו.

"אני חושבת שזה כן." צחקנו וראיין חייך. יכולתי לראות מנקודת העין שלי את שון מסתכל עלינו. קנאי.
–

"אני לא מאמינה שהם עשו את זה." אני, טורי, ראיין וקרלי יושבים סביב השולחן הקבוע שלנו בקפיטריה ומסתכלים על ראיין שמבטו היה מושפל. "כן, הוא לגמרי אידיוט." שפשפתי בעדינות את הכתף של ראיין שחייך אליינו בתמימות. "זה בסדר. אני די רגיל לזה." הוא מילמל והסתכלתי על הבנות. "יש לי רעיון." אמרתי ושלושתם הסתכלו עליי. סובבתי את ראיין לכיווני וחייכתי. הורדתי את המשקפיים השחורות והגדולות שלו ושמתי על השולחן.
"היי! מה את..-" קטעתי אותו בכך ששמתי את ידי על הפה שלו. "תשתוק ואל תזוז." הוא נאנח והבנות חייכו. הרמתי את השרוולים של החולצה המכופרת שלו ופתחתי כמה כפתורים.

בלגנתי את שיערו החום והבנות צחקו. "ו..זהו." סידרתי עוד טיפה את שיערו והסתכלתי על הבנות. "מה אתן אומרות?" ראיין סידר טיפה את שיערו והסתכל עלינו.
"חתיך." קרלי אמרה עם חיוך וטורי דפקה את האגרוף שלה בכתף שלה. "נחמד. יותר טוב מהמשקפיים. תאמין לי, כדי לך ככה." הוא צחק ושפשף את העורף שלו. "אני מניח שאתן צודקות." חייכנו והמשכנו לאכול. "יש לנו עוד חצי שעה לפני שיעור. רוצים לצאת החוצה?"
ראיין שאל וכולנו הסכמנו. זה די מוזר שבאמצע דצמבר, יש שמש בחוץ ודי חם.
שכבנו על הדשא כשהראש שלי על התיק ומשקפיי שמש.

"דניאלה שיי, למשרד המנהל." התרוממתי לאט לאט וגם האחרים. "מה הם רוצים ממך?" טורי שאלה עם מצח מקומט. בבקשה
לא את שון. "אני לא יודעת. בכל מקרה, נתראה בכיתה." שלושתם הנהנו ושמתי את התיק על הכתף שלי. רצתי למשרד של המנהל אדמס ודפקתי על הדלת. בבקשה שזה משהו טוב.