מצוד הפלאות: פרק 2- כלא הפלאות המופלא

אז קודם כל, שכחתי לעשות את מה שכל כך חיכיתי לעשות! וזה להכריח אתכם לשמוע את השיר הזה לפני שתתחילו לקרוא את הסיפור (אבל טו לייט, אז תעשו את זה עכשיו):

"זה באשמתך." נואר אמרה מיד ברגע שקלפים השמירה של מלכת הלבבות עזבו את התא אליו הכניסו אותן. שתיהן ישבו על הרצפה הקשה, קרוב לקיר המנוגד לסורגים ששמרו עליהן מלברוח.
"אשמתי?" איימי שאלה בעצבנות. "למה שאני אשתחווה לאיזו מלכה פסיכודלית?"
"כי היא המלכה!" נואר השיבה בקריאה. "היא שולטת על המקום הזה, לא יכולת אפילו להעמיד פנים שזה משנה?"
"אני לא אשתחווה לאף מלכה." איימי המשיכה.
"ובגללך סיימנו בכלא." נואר סיכמה את טענתה, ושתיהן המשיכו לחוות את השתיקה המצמררת של המקום.
איימי הורידה את מבטה אל ידה והבחינה באזיקים שהיו כבולים על פרקי היד של שתיהן. היא קירבה את ידה במשיכה ונואר איבדה משיווי משקלה ונפלה על הקרקע.
"אה! מה את עושה?" נואר התעצבנה, ואיימי העלתה חיוך קטן ומגחך.
"רק בודקת." היא הסבירה לה מיד.
"את מידת הסבלנות שלי כלפייך?" נואר שאלה בעיניים מכווצות.
"את האזיקים האלה." איימי הסבירה לה. "אולי אני אוכל לשחרר אותנו, לפחות ככה לא אצטרך לסבול לשבת בצמוד אלייך."
"תעשי את זה. התחושה הדדית." נואר ביקשה ממנה.
איימי התחילה לעשותן כרצונן. היא הניחה את אצבעותיה על חוט המתכת שחיבר בין שני האזיקים וחיממה אותו בקסמיה. במהרה, הן גם השתחררו מהתלות של אחת על השנייה.
"תודה!" נואר אמרה לאוויר, עדיין לא מוכנה להודות לאיימי, כי רק באשמתה הן מצאו את עצמן במצב הזה.
"אין בעד מה." איימי התעלמה מההתעלמות שלה.
"עכשיו," נואר קמה על רגליה והתקרבה אל הסורגים. "איך יוצאים מכאן?"
"תרשי לי." איימי התקרבה לצידה, מתגאה שהיכולות שלה בלבד יוכלו לשחרר אותן. נואר השתדלה להתעלם מהתחושה הזאת ששידרה לפניה, מוקצנת בכוונה. איימי בחנה את הסורגים ומצאה את המיקום של המנעול החיצוני.
היא הניחה את ידה על המנעול, וחיממה אותו, עד שנמס ושחרר את הדלת.
שתיהן גיחכו בשמחה ומיהרו לצאת אל המסדרון ולבחון את הדרך היעילה החוצה.
"שם." איימי הצביעה לכיוון דלת הפלדה בקצה המסדרון. הן הנהנו בניהן, כאילו שום דבר לא קרה לפני, ופנו ללכת במהירות ובזהירות לכיוון הדלת הרחוקה.
"עצרו!" הם שמעו קול קורא לעברם, ונאלצו לעצור ולהסתובב.

השישייה האגדתית הצטמצמה לרביעייה. אנג'י, כריס, איס ורפאל מצאו את עצמם עומדים בצומת דרכים- אנג'י וכריס התחייבו לחלץ את נואר, בעוד איב ורפאל האמינו באיימי שתוכל להסתדר בעצמה (טוב, עד כמה שהם האמינו בה.)
הם התפצלו. זו הייתה האפשרות היחידה. עד כמה שחלקים בהם שנאו את הרעיון, זה מה שקרה.
אנג'י וכריס פנו לארמון של מלכת הלבבות, ואיב ורפאל- הם החליטו לחפש את חתולת הצ'שר שקיבלה את פניהם לפני כמה דקות ונעלמה בצורה מפחידה.
איב, כהרגלה, לא יכלה שלא לברר כל פרט בקשר לרצון המוזר של רפאל למצוא את החתולה הזאת, ולתירוץ שלו בו בחר להשתמש- שבעיניו היא האדם היחיד שיוכל לעזור להם, כי הייתה היחידה שפגשו בעולם הזה, ועדיין, ממתי רפאל נחוש לקבל עזרה? שלא לדבר על לחפש אחת.
"אני מתקשה להבין אותך." היא אמרה לאחר כמה דקות של שיטוט בין גבעולי הדשאים הגבוהים.
"זה חדש?" הוא שאל, מנסה בבירור לא להתייחס לכוונתה הגלויה.
"קדימה, רפאל." היא המשיכה. "חתולה לא בדיוק תוכל לעזור לך."
"לנו." הוא תיקן אותה.
"מה?" היא התבלבלה מהתיקון ולא ידעה האם להיבהל או לצחוק.
"את לא רוצה לצאת מכאן?" הוא שאל.
"ברור שכן." היא גיחכה מהשאלה. "אבל איך זה קשור אלייך?"
"את חברה שלי." הוא הסביר והפתיע אותה עוד יותר.
"מעולם לא תייגנו את הקשר הזה בצורה הזאת." היא הזכירה לו למה היא מבולבלת שוב. "אתה חולה?" היא שמה את ידה על מצחו והוא מיהר להעיף אותה מיד בעצבנות. "מישהו נחת בערימה על רגל שמאל." היא מלמלה.
"אני פשוט…" הוא נאנח. "שכחי מזה, את לא תביני."
"נעלבת." היא הסיטה את מבטה בעצבנות דומה לשלו.
"עכשיו תרדימי אותי למשך מאה שנה?" הוא שאל אותה.
"לא. עוד לא." ענתה. "עדיין לא הגענו לשלב הזה. כשנגיע- תדע."
"המ, שמח לשמוע." זה לא היה נכון, אבל ציניות זו הדרך של הנבלים לתקשר בצורה שהיא לא רצינית ומזוויעה לגמרי. רצינות- כמה משעמם ומעורר גיחוך.

איימי ונואר היו שתיהן קפואות במקומן. אף אחת מהן לא ציפתה שייפגשו במישהו נוסף בכלא אליו הושלחו, והאמת היא, ששתיהן מעט נלחצו מכך. הן הסתובבו לעבר הכיוון ממנו נשמעה הקריאה והתקרבו בעדינות, כל אחת מהן תוהה בדרך שלה את מי יפגשו.
"פה." שתיהן היו כל כך לחוצות שכמעט פספסו אותו. הוא הצדיע להן במהירות עם שתי אצבעותיו המורות כמסמן להן שהוא סגור בתא שעל ידו עמדו.
זה היה בחור צעיר, צנום ומוזר שלבש בגדים מוזרים שהגדילו את גופו עם השכבות הרבות שלבש. איימי ונואר בהו בו בשקט וסרקו אותו בעיניהן. לא רק בגדיו היו מוזרים וחסרי צבע כמעט לחלוטין, כך גם הוא. שיערו היה שחור ולבן, מסודר בצבעיו בסדר לא אחיד, והוא הבליט את עורו שהיה בהיר אך גם די שחום. ידיו היו מכוסות בכפפות גנבים שחורות עשויות עור שחשפו את אצבעותיו. מעילו היה חצוי בצורה משונה בין צבעי שחור ולבן, כמו מכנסיו, שצבעיהם התהפכו במקביל אליו. נעליו- לא הייתה דרך לתאר אותן בצורה שאיימי או נואר היו מסוגלות להבין, אבל הן לפחות היו שחורות במלואן.
"בגללכן היה כל הרעש?" הוא מיהר לשאול אותן. "ועכשיו אתן עוזבות?" דבריו החלו לאושש אותן מההלם של המראה המשונה שלו.
"זה מדבר." איימי לחשה אל נואר ופוערת עיניים בבלבול שעדיין שררה בו.
"אתן בטח חדשות." הוא הבין מהמבטים שלהן. "אז עצה ידידותית- לא כדאי לכן להעליב את הסיכוי היחיד שלכן לשרוד במקום הזה."
"אתה?" איימי התקשתה להאמין.
"לא, את." הוא אמר והיא התקשתה להבין מה הוא רוצה להביע בכך. "בבקשה, אם אתן רוצות לנהל שיחה, בואו נעשה את זה בחוץ. בבקשה. כל עוד אני אצא מכאן, בבקשה." הוא חזר על המילה כדי שיבינו עד כמה הוא נואש לצאת, ואולי יפסיקו לבהות בו בצורה הזאת.
נואר התקדמה אל דלת הכלוב שלו למרות שלא ידעה מה בדיוק קורה. היא לקחה את המנעול המתכתי הגדול בידה, ואז נזכרה שלה בכלל אין דרך לפתוח אותו. "איימי?" היא הסתובבה אליה. "את יכולה?"
"למה שארצה? הוא נראה כמו גנב מהאשפתות." איימי שאלה בחוסר עניין.
"איימי!" נואר גערה בה.
"הגנב מהאשפתות הוא אולי הסיכוי היחיד שלכן לצאת מהארמון שלמות." הבחור הסביר לה והזכיר לה שהוא שומע את כל מה שהיא אומרת.
"אני בטוחה שנוכל להסתדר בלעדייך." היא השיבה לו.
"באמת?" הוא שאל בפקפוק. "אז יש לי שאלה בשבילך- מה יקרה לכן כשתעלו במדרגות ותעברו את דלת היציאה?"
אף אחת מהן לא ענתה, והוא נאנח בחיוך כי ידע שזה מה שיקרה.
"אני אגיד לך- יערפו את ראשם." הדברים שאמר בטון הרגוע שלו הלחיצו את נואר ונתנו לאיימי מרץ להוכיח לו שזה לא יקרה. "אתן יודעות למה?" הוא המשיך לשאול. "בגלל שהכלא מחובר ישירות לחדר הכס של המלכה! אין לכן שום סיכוי לצאת מבלי להיתפס."
"אז למה הצעת, בכל זאת?" נואר שאלה אותו בבלבול.
"אה, בגלל שאני מכיר דרך טובה מאוד איך לא להיתפס. רק אני." הוא הסביר להן, וגאוותו עצבנה את איימי עד כדי כך שגרמה לנואר לחייך.
"קדימה, איימי! אם נתעכב כאן יותר מדי אנחנו עלולים להסתבך עוד יותר." נואר ביקשה ממנה בטון עצבני, שיחד עם המבטים של הבחור והעובדה ששניהם צודקים, שכנע אותה להסכים לשחרר אותו עם קסמיה.
"וואו!" הפעם היה תורו של הבחור להתפעל ולהתבלבל. "מה זה היה, לעזאזל?"
"קסם." איימי ענתה בחיוך ראוותני, והבחור גיחך כלא מאמין, ואז הפסיק כאשר ראה שאף אחת מהן לא מגחכת או מחייכת כמוהו.
"הו אלוהים, היית רצינית." הוא התקשה להאמין אך הצליח לקבל את הדבר כעובדה. "טוב, אני מניח שכאן כל דבר כבר אפשרי." הוא פנה לצאת מהכלוב שאת דלתו נואר סגרה. "אה, איך קוראים לכן, לפני שנתחיל?"
"אני נואר, הבת של שלגייה." נואר הגישה אליו את ידה בחיוך מלבב.
"אה, לא אומר לי כלום, אבל היי לך." הוא לחץ את ידה בחיוך קל. "והיא?" הוא שאל אותה כי הבין שאיימי לא מעוניינת לשתף פעולה.
"קוראים לה איימי, היא הבת של המלכה הרעה." נואר הסבירה, ואיימי התרגזה כשעשתה זאת. הבחור כיווץ את עיניו בעניין.
"אה-הא." הוא אמר. "כן, גראנד צדק כשאמר שמוזר בעולמות אחרים." הוסיף לעצמו.
"עולמות אחרים?" נואר התעניינה, ולראשונה, גם איימי. "גם אתה מעולם אחר?"
"לשמחתי." הוא השיב בחיוך. "אני קארל." הוא הגיש לה את ידו בחיוך. "קארל דה ויל."