סמדי (Samdei)- פרק 3- ראייה מספקת והוכחה בטוחה

ליילה יצאה ממשרדו המטופח של הבלש טרנר כשחיוך מלא תקווה מתחיל להימרח על פניה.
הייתה לה הרגשה ממש טובה עוד מהרגע בו עלתה על המטוס. היא ידעה בוודאות, למרות שזה לא היה הגיוני כל כך, שהיא לא נסעה סתם. אולי זה בגלל התחושה הזאת שלה, שהיא תמיד משתדלת להיות אופטימית, ואולי זה בגלל משהו אחר, אבל זה לא ממש שינה לה, כי העיקר שהמצב פועל לטובתה כרגע.
השאלה היחידה שלה עכשיו הייתה- איך תמצא ראייה מספקת בשביל טרנר כדי שיסכים לפתוח את התיק.
מתברר שהתשובה דווקא הגיעה מהר.
"היי." בחור בהיר שיער, זיפים עור ועיניים התפרץ לדרכה לפתע כשחיוך לא ברור על פניו. הוא החזיק במספר תיקיות חומות בשתי ידיו ולבש חלוק מעבדה כחול ותג עליו כתוב שמו- "ד"ר טימותי פוסטר".
"כן? ליילה שאלה במעט בלבול וחשש. "מר פוסטר?"
"אני מצטער." הוא מיהר לומר, לא מתייחס לעובדה שהיא השמיטה את תואר הדוקטור משמו. "פשוט שמעתי על מה דיברת עם טרנר.
"צוטטת לנו?" היא כיווצה את עיניה בתהייה.
"בערך. אני יודע על מה מדובר." הוא הסביר.
"על מה מדובר?" ליילה רצתה לדעת.
"על הראייה שאת מתכננת להביא לטרנר." הוא הסביר בשקט. "כדי שיחדש את התיק."
"אני ממש לא מרגישה בנוח בקשר לזה שאתה יודע את זה." ליילה הודתה.
"לא הסברתי את עצמי טוב." טימותי פוסטר הודה וניסה לנסח את עצמו מחדש. "קודם כל- היי, אני ד"ר טימותי פוסטר ואני ממחלקת הזיהוי הפלילי." הוא הגיש לה את ידו והיא לחצה אותה בנימוס אך לא בהרבה עניין. "והייתי כזה גם לפני שנה, כשקרה- המקרה המדובר, ואני חושב שאת צודקת."
"באמת?" על פניה של ליילה עלה חיוך קטן ומרוצה.
"אבל זה לא סתם מוות לא טבעי רגיל." הוא המשיך להסביר וליילה ביקשה ממנו להסביר ללא מילים. הוא הסיט את מבטיו לצדדים וביקש ממנה לבוא איתו. "עדיף שנדבק בדיסקרטיות.

טימותי בעצמו לא היה ממש בטוח בדבריו.
הוא לקח את הבחורה שהגיעה עם טרנר, והוא ראה את הרצון שלה לדעת את האמת עד שבכלל לא התייחס לעובדה שהוא בטח נמצא בדרך להפר חוק אחד או שניים במהלך הזה, והם דיברו בסוף המסדרון, בקרוב למעליות שעולות לקומה השלישית בה היו, היכן שאף אחד לא ישמע ולא יתעניין.
"חקרתי את הנושא הזה ממזמן." הוא פתח בהסבר שלו. "והרציחות האלה הם ההוכחה שחיפשתי כדי להראות לכולם שאני לא משוגע."
"יש לי הרגשה טובה מאוד שאתה דווקא כן כזה." הבחורה השיבה, די בטוחה שלפי האופן שבו קלטה אותו, הוא לא ייעלב, והיא צדקה.
"כן, כן, כל מטורף אומר שהוא לא מטורף." טימותי הבין אותה לגמרי, אך התעלם מהעובדה הזאת. "אבל בזה אני בטוח."
"מה זה- "בזה"?" היא שאלה.
טימותי שב לבחון את הסביבה במבטים חטופים והתקרב אליה בזהירות כדי שאף אחד לא ישמע. "שדים."
וודאי שהיא התקשתה להאמין לו. "שדים?" היא שאלה, כאאילו נותנת לו הזדמנות שנייה כדי לחזור בו ולומר "הא! באמת האמנת לי! ברור שלא." – אבל כן. טימותי היה רציני לגמרי. "שדים ורוחות." הוסיף להסביר.
"אני ממש לא אוהבת איך שאתה משחק באבל שלי." היא פנתה ללכת ולפנות לכיוון המעליות, ולשכוח שבכלל הסכימה לדבר איתו, אבל הוא עצר בעדה. הוא התהלך במהירות ונעצר ממולה, דרך מנומסת יחסית ולא ברוטלית להפסיק מישהו מללכת, דרך נחמדה יותר, שדווקא בתת-מודע נראה שגרמה לבחורה להסכים להקשיב שוב. (טימותי גם אהב לחשוב שזה בגלל שאי אפשר לעמוד בפני הקסם האישי שלו, אבל זה בטח רק הוא.)
"אני לא צוחק." הוא הבטיח. "אני מאוד רציני."
"את רציני?" היא התקשתה להאמין.
"אני יכול לעזור לך, ואז שנינו נמצא את מה שחיפשנו." הוא הסביר והציע. "את תדעי מי הרג את אבא שלך ואני אמצא סיפוק."
"טוב, אתה באמת נראה כמו אדם שחייב סיפוק." היא סרקה אותו עם עינייה והוא השפיל כתפיים ונאנח.
"זה לא הזמן להעליב את המקור היחיד שלך." הוא העיר לה.
"אני מצטערת, אבל אתה בטח מבין למה אני מתקשה לקבל את מה שאתה אומר." הסבירה כאדם נורמטיבי.
"וזה גם מה שהאחרים חשהו כשאמרת להם מה את רוצה להוכיח, נכון?" הוא שאל, והיא כיווצה מבט עקום כמסכימה עם דבריו בלית ברירה. "נכון." טימותי חייך בסיפוק. "אז תני לי להוכיח לך שאני אומר את האמת, ואז גם נוכיח לטרנר."
"אני לא חושבת שהבלש באמת יאמין לנו, אפילו עם הוכחה ביד." הבחורה ניסתה שלא להקשות על האווירה, אבל להקשות על טימותי זה קשה מדי.
"הבלש יאמין לנו. תסמכי עליי שהוא יאמין." החיוך שנמרח על שפתיו ווידא את מה שאמר כעובדה, למרות שהיה רצון מלא תקווה בעיקרו.
טימותי הכי את טרנר, אבל לא יותר מדי, ולמרות זאת, הוא היה בטוח שאם להוכיח לטרנר זה מה שנדרש, הוא יהיה מסוגל לעשות את זה, ולהצליח.
הרגע לו חיכה זה זמן רב, סוף כל סוף הגיע.

באותה דקה בה העלמה וויליאמס יצאה ממשרדו, טרנר קיבל צלצול טלפון.
כאילו היא הרגישה שהבחורה הזאת יצאה מהמשרד כדי שיוכלו לדבר בפרטיות.
טרנר כבר ידע מי התקשרה.
הוא הרים את שפופרת הטלפון המשרדי השחור ונאנח לפני שהצמיד אותו לאוזנו.
"אני מקשיב, קסידי." הוא התיישב על השולחן, כאילו מוכיח ששיחה איתה כלל לא מפריעה לו, למרות שהתנהלה דרך הטלפון והם כלל לא ראו אחת את השני. "מה?" הוא כיווץ את עיניו בבלבול למשמע דבריה. "מתי?" שאל, והיא ענתה. "כן, כן, אני מיד מגיע." הוא חזר לעמוד על רגליו וניתק לאחר תשובתו האחרונה. "את באמת חושבת שאם הייתי קשור לזה לא הייתי אומר?" הוא החזיר את הטלפון למקומו ופנה לצאת מהמשרד במהירות, לא מבחין שליילה וטימותי מסתכלים עליו בתהייה, שואלים את עצמם לאן יש לו ללכת.