שקופה- פרק 5

נקודת מבט אור

לאחר שגיילה נטשה את הבית ניסיתי לעכל את מה שהתנהל בחדר לפני כמה שניות. גיילה טענה שאני ודיימון מתקרבים. אני ודיימון?!
מה לעזאזל הולך עם העולם הזה? אז, כבר נשברתי, כלומר… לפני רגע איימו אליי, סחטו אותי, לא יכולתי יותר. נשכבתי על המיטה וקברתי את עצמי בתוך שמיכת הפוך החמימה שלי. עכשיו כבר לא רציתי את רונצ'ו, לא רציתי את התה המופלא של אדם, רציתי רק להיעלם.

***
נקודת מבט אדם

שכבתי על הספה בסלון וצפיתי את שחקני הפועל ומכבי נאבקים על על הכדור השחור והלבן שעבר מרגל לרגל.
הושטתי את ידי אל שלט הטלוויזיה על מנת להעביר ערוץ, המשחק הזה משעמם וצפוי, התוצאה היא שש אפס למכבי, מה כבר יכול לקרות?

אך לפני שאחזתי בשלת נקישות עקבים רמות קטעו את פעולתי. קמתי מהספה והלכתי אל המדרגות. החברה של אור ירדה מדרגה אחר מדרגה בעצבים עד שהגיעה לדלת, הביטה בי, הזעיפה פנים ויצאה מהבית.
רגע, אני חוזר כמה מילים אחורה, "החברה של אור". וואו! מעולם לא חשבתי שאשמע את המשפט הזה, זה לא יפה להגיד זאת, אבל זאת האמת. זאת הפעם הראשונה שהגיעה חברה של אור לבית שלנו, כלומר, לא מאלו שאני המצאתי…

זה התחיל כשאור הייתה בת שבע. השנה הראשונה בבית הספר. כבר אז היא לא הייתה מקובלת. שנתיים אחרי זה היה החרם הראשון שעשו לה. אני זוכר את הימים האלה כאילו זה קרה אתמול. היה הרבה שקט בבית ועם זאת גם רעש, ביחד.

החרם רק הלך וגדל, ואז הלך וקטן, ונעלם. ונוצר אחד חדש. כך זה היה שנה אחר שנה, עד לפני שנתיים שחברי הכיתה של אור התבגרו והם כבר לא עושים חרמים יותר. אבל אז, ריחמתי כל כך על אור. עד שפעם אחת החלטתי לנקוט בצעד די משמעותי בחייה של אור. "הזמנתי אליה חברה", במרכאות.
הבטתי באור, היא הייתה בדיכאון מחרם שהתחיל לפני כמה ימים, לא יכולתי להביט בה ככה. אז ניגשתי אל הדלת, דפקתי שלוש פעמים ופתחתי אותה.
"היי." אמרתי, לאף אחד, וחייכתי חיוך סתמי. "לא, מצטער, סליחה." וסגרתי את הדלת.
אור הביטה בי במבט סתמי. "מי זה?" שאלה. "אור?! את כאן?" שאלתי בנימה מופתעת. אני זוכר את הנימה הזאת, את הנימה המזוייפת הזאת.
"כן, אחרת איפה אני אהיה?" היא שאלה בזלזול.
"זאת הייתה חברה מהכיתה שלך, היא רצתה לשחק איתך, חשבתי שאת לא כאן והיא הלכה." זה שינה את הכל. חיוך ענק נפרש על פניה של אור ושתי גומות חן נגלו לעין.
"חברה, באה, אליי?" היא שאלה בטון לא מאמין. מאז, שבועיים שלמים אור הייתה שמחה, עד שהיא שוב נכנסה לדיכאון. ניסיתי שוב את המהלך. הפעם אמרתי שאור בדיוק הלכה לזרוק את הזבל, למרות שהיא ישבה לידי במטבח. סגרתי את הדלת ואור שאלה מי זה היה.
ופעם נוספת היא חייכה שבועיים שלמים.
בשלב מסוים זה הפך למנהג, פעם אור חולה, פעם היא בריתוק. אבל תמיד באות אליה חברות. את המנהג הפסקתי לפני מספר חודשים. כשאור טענה שאין לה כוח לכל האכזבות האלה. אולי היא הפסיקה להאמין לי. אבל בכל מקרה, אור כבר גדולה, אני בטוח שהיא תצליח להסתדר לבד.

בכל מקרה, לאחר שחברתה של אור יצאה מהבית הבנתי שמשהו קרה, עליתי בגרם המדרגות במהירות ונכנסתי לחדרה של אור. היא שכבה על מיטתה ובהתה באחד הקירות של חדרה.
"היי אור אור." אמרתי והתיישבתי על המיטה לידה, חוסם את שדה ראייתה.
"היי." היא ענתה חסרת כל רגש.
"מה… מה קורה?" שאלתי ורכנתי לעברה.
"כלום." ענתה והמשיכה לבהות באותה הנקודה על הקיר, מתעלמת מזה שהיא בעצם מסתכלת על הז'קט השחור שלי.
"הכל בסדר?"
"לא."
"למה?"
"ככה."
"ככה זה לא תשובה."
"מי אמר?"
"אבא."
שנינו צחקנו.
"אני… אני רוצה להיות לבד." היא אמרה והנהנתי, לפעמים צריך לדעת מתי לשחרר, למשל… כמו אז.
"אני למטה אם את רוצה." אמרתי והיא הנהנה גם ויצאתי מהחדר.