אלמון ואינה- שנות לימוד

אלמון- הוא נשאר מאחור, כל החברים שלו כבר עזבו את המנזר. הדרואידים גם כן, רובם עזבו. נשארו שלושה, שלושה מדריכים. ואלמון. אלמון נשאר במנזר, נראה כאילו בהיה בעץ האבן הרגיעה אותו. הוא ישב שעות, מתבוננן בעץ, מתבונן לתוך נשמתו שלו. צולל למעמקי הכאב, מעלה את נפשו שלב אחר שלב. לאט, הוא התחיל לנתח מה שקרה. את מה שעניו ראו, את המוות.. נזכר באביו, באימו.. חורט אותם על לוח ליבו. הדרואידים בהתחלה לא דיברו איתו. רק הגישו לו אוכל, ירקות כמובן. היה בשר, אבל רק מחיות שמתו בצורה טבעית, אז לרוב הוא לא טעם מהבשר, הוא היה קשה מידי לטעמו. אחרי כמה ימים של מחשבות, אחד הדרואידים ניגש אליו. רק ישב לידו. כעבור שעה אלמון כעס עליו כבר, למה הוא לא קם? חשב בליבו "מה אתה רוצה?" שאל, רוצה להעיף אותו, לשקוע במחשבות שלו לבד. "אני פה כדי להרים אבן בעזרת המחשבה" אמר הדרואיד. אלמון חשב שהוא מדבר שטויות, אבל שתק. הדרואיד ישב שם עד שאלמון היה עייף ממחשבות והלך לישון. ביום המחרת הדרואיד חיכה לאלמון, אלמון התישב ליד העץ, והדרואיד אחריו. השעות עברו בשקט, בצהריים אלמון אמר משפט אחד "קשה היום.." והדרואיד השיב "בכל יום, רק המבט שלך שונה היום" עד הערב הם לא דיברו. למחרת הדרואיד חיכה שאלמון יגיע. אלמון הגיע ופנה אל הנזיר "חרב?" הוא שאל והדרואיד התבונן בו.. "מחשבה" הוא ענה. "זה קודם". אלמון התבונן בו היטב. "ביחד, עם אבא שלי למדתי ביחד" אלמון אמר. "יהי כן" אמר הדרואיד. הוא הוביל את אלמון למטבח, ודרך המטבח לחדר קטן, מוסתר היטב. הוא פתח אותו ובפנים אלמון ראה מחסן נשק עמוס ומאובק. "אנחנו לא פותחים את המקום הזה לרוב, תבחר לעצמך מה שתחפוץ" אלמון צלל לתוך המחסן, נזהר מחודים ולהבים חשופים. בסופו של דבר הוא יצא מהמחסן עם חרב פיפיות, שני חרבות קצרות וקשת.
הדרואיד התבונן בו. "זה לא נשק דרואידי טיפוסי" אמר. אלמון התבונן בחרב הענקית מכפי מידותיו "אז טוב שאני לא דרואיד טיפוסי" חייך בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
השבועות הבאים עברו על אלמון באימונים, גוף ונפש, הוא קם כל בוקר ואחרי ארוחה שקע בלימודים, כשהשמש היתה בשליש השמים הוא התחיל להתאמן עד הערב, ואז ארוחה שניה ולימודים עד שהלילה בא.
לאט הוא הכיר את גופו, את נפשו, את עוצמות הנפש בקרב.. הוא גילה שקב מנוהל לפני הכל בראש. בתודעה. לפני שהיד מכה הוא כבר ידע מה יקרה. הדרואיד הוציא אותו לעיתים ליער, משוטטים, מראים מקומות, סוגי צמחים סוגי חיות. אלמון שתה הכל בצמא. שיטות טיפול של מרפאים, מהסרת כאב ראש קל עד ריפוי של פצעי קרב. לאט ובהתמדה ראשו של אלמון התמלא מידע, גופו התקשח כאלון צעיר ונפשו שתתה ממימי המידע. כעבור שנה מהרצח האכזרי אלמון עבר את המבחן הראשון. הוא היה צריך לרכוש את אמונה של חיה, חיה שתהיה איתו מרצונה. הדרואידים יעצו לו לבחור בחכמה, כיוון שחיבור כזה הוא לכל חיי החיה ולעיתים אף הילדים שלה. אלמון יצא לבדו ליער, שבוע שלם הוא שוטט ביערות מסביב למקדש. מחפש, תוהה..
הוא ראה כמה גורי זאבים, אבל זה נראה לו קל מידי, נחשים ודורבנים לא משכו את עינו. סנאים היו יותר משיוכל לספור. הוא חיפש משהו מיוחד. בסוף השבוע הוא נכנס לתוך מערה, מרחרח את האוויר. יש שם משהו הוא ידע. הוא התקרב בזהירות, מתגנב בשקט על העפר הרך. מולו שכבה אמא דובה, היא רזה וחולה. ברגלה היתה תקועה מלכודת אכזרית שכמעט קטעה את רגלה. אלמון ניגש בלי חשש והתחיל לדבר איתה. היא התבוננה באלמון בחצי תקווה חצי האשמה. מבין כפותיה יצא גור קטן של דובים, בצבע חום ערמוני. אלמון מיד ידע. הוא יצא מהמערה כדי להשיג כמה צמחים, כשחזר כדובה כבר היתה כמעט על סף מוות. הוא עזר לה ככל יכולתו כדי להקל על כאבה. אך הזיהום מהפצע עבר כבר את הדם שלה, אלמון זיהה את הצהוב שהופיע בלשונה. האיברים בתוך גופה נרקבו כבר. הוא נתן לה למות ללא כאב. את הגור האכיל מהצידה שהייתה לו בתיק. לאט, הוא התקרב לגור. "בוא, גם אתה יתום כמוני" אמר לו נוגע במצחו הדוב התבונן באימו ובאלמון לסרוגין, מבקש ממנו שיעזור לה. "לא אוכל לעזור לה יותר, אבל אני יכול להיות החבר הכי טוב שלך" אמר לגור. הגור קרא כמה קריאות, והתחפר מתחת לכפה הגדולה של אימו. לא מוכן לנטוש. אלמון הבין אותו וישב לידו. כעבור שלושה ימים ליד הגור אלמון יצא מהמערה, גור הדובה היה איתו.

הדרואידים הופתעו מעט לראות את אלמון חוזר עם הגור. אבל החיוכים שלהם הסגירו שמזמן הם לא ראו דוב בתור בן ברית. אלמון חזר לשגרת אימונים, רק שעכשיו נוספו על המטלות שלו טיפול בדוב שגדל במהירות מסחררת ואימונים עם דוב.
וכך עברו להן שנתיים של אימונים ולימודים בתוך מנזר בין ההרים. חורף החל לרדת בפעם השניה על האץ סביב. אלמון הרגיש שרגליו מעקצצות. הדרך קוראת לו. חלומות על לילות מתחת לכיפת השמים, על שדות ויערות ננטעו בליבו. זה החורף האחרון במקדש הוא חשב לעצמו… כשיפשיר השלג.. הוא יצעד לעבר האופק.