שקופה- פרק 4
נקודת מבט אדם
לא נעים להגיד את זה,אבל מעולם לא ביקרו את אור. בטח שלא בנות כה יפות. כשראיתי אותה במבט ראשון, כשהיא דפקה בדלת הבית, חשבתי שהשלמות בעולם עומדת מולי. טוב, כמעט שלמות. יש לה מעל לשפה העליונה שומה שחורה ובולטת. אבל חוץ מזה. היא הייתה מושלמת. גם אור מדהימה, שלא תבינו לא נכון. יש לה שיער חום גלי ועיניים כחולות. היא רזה חטובה וגם די מושלמת. אבל הבחורה הזאת. הכל חובר להכל באופן מושלם. אם לא הייתה לי חברה, ולולא הפרשי הגילאים, אולי הייתי אפילו מתחיל איתה.
"שלום." קולה הגבוה והצורם, שהוריד ממראה מאוד, קטע את מחשבותיי. ניערתי את ראשי והבטתי בה.
"אור בבית?" היא שאלה. הייתי בהלם. "את… מחפשת, את אור?" שאלתי, כמעט בגיחוך.
"כן, למה היא לא פה?" שאלה וניסתה להציץ אל פנים הבית. "לא לא, כלומר, כן. היא פה., רק רגע." פסעתי לעבר המטבח והתקדמתי לעבר אור. ברגע שחלפתי על פניה לחשתי כבדרך אגב, מנסה לבנות מתח בליבה,
"יפה החברה שלך." היא הופתעה. טוב, אי אפשר להגיד ששיקרתי, לא כמו תמיד.
נקודת מבט אור
"אני לא מבינה, על מה יש לנו לדבר, מישהו יודע שאת פה?"שאלתי מסוקרנת ועם זאת ומפוחדת.
היא הניחה את אצבעה על שפתיה ודחפה אותי עם ידה השניה אל פנים הבית. "אסור שאף אחד ידע שאני פה, שמעת?" אמרה בכעס תוך כדי שנכנסנו פנימה. ניערתי את ידה מהחזה שלי, שעד כה הונחה עליו ופתחתי את דלת הבית שנסגרה על ידי גיילה בעת כניסתנו הביתה.
"זה הבית שלי!" אמרתי בכעס והצבעתי אל שביל הגישה הקצר שהוביל אל ביתי.
"אם את לא רוצה שמישהו ידע שאת פה אז לכי, אין לך זכות להציב לי תנאים." היא רק גלגלה את עיניה ועלתה בגרם המדרגות.
"בואי כבר." היא נעצרה במדרגה השלישים כאשר ידה מונחת על המעקה החום. "את באה?" שאלה.
סגרתי את הדלת ועקבתי אחריה.
***
"אז, מה העניין?" שאלתי בעודי מתיישבת על מיטתי וצופה בגיילה בוחנת את החדר בפרצוף נגעל.
"אני…" החלה לאמר ונעצרה כאשר נגעה בחתיכת צ'יפס קטנה על מדף הספרים שלי. "איכס…" נאנחה בגועל וניגבה את ידה על חצאיתה הצמודה.
'אם לא תגעי לי בדברים זה לא יקרה' חשבתי בשעשוע.
"בקיצור…" המשיכה בדבריה. "באתי לפה בקשר לדיימון." או-קיי, זה כבר מוזר. קודם כל המקובלת של השכבה באה אליי הביתה, לא על מנת לעשות לי מתיחה (אני מקווה…) ואחרי זה היא עוד מדברת איתי על חבר שלה? מלך הכיתה?
יכול להיות שהעולם התהפך?
"על דיימון?" שאלתי מופתעת. "כן." היא ענתה באדישות. "על דיימון." לאחר שסיימה לבחון את החדר, גיילה התיישבה על המיטה לידי.
"על מה יש לך לדבר איתי שקשור לדיימון?" שאלתי באי הבנה.
"אני קוראת לזה… טיפול מונע." אמרה באדישות.
"טיפול מונע?"
"כן, טיפול מונע."
"מה את רוצה למנוע?" שאלתי וחלצתי את מגפיי העור ששכחתי להוריד כשנרדמתי קודם לכן.
"את הקשר שלך ושל דיימון." היא אמרה זאת בכל כך אדישות שבהתחלה חשבתי שהיא צוחקת. אך היא לא. היא רק הביטה בי, שואלת במבטה האם העניין מוסכם, לא שאם אתנגד היא תקשיב לי.
"מה?!" שאלתי לאחר שתיקה קצרה.
"מה לא מובן? את ודיימון לא יכולים להתקרב." היא הפרידה כל מילה מהמילה שאחריה, מדגישה את דבריה.
"למה שאסכים, כלומר… מה?" היא גלגלה את עינייה ונאנחה.
"תקשיבי חנונית, את מנודה וכולם יודעים את זה, אם את רוצה למנוע חרם נוסף כדאי לך להתרחק מדיימון שלי. את חושבת שלא ראיתי כמה התקרבתם היום בבוקר?" היא קמה על רגליה כשאמרה זאת והביטה בי במט ארסי. ולפני שיצאה מהחדר סיימה את דבריה במשפט נוסף.
"תזכרי את זה טוב טוב חננה, דיימון הוא שלי, ורק שלי!" לאחר מכן היא טרקה את דלת החדר ויצאה מהבית.
תגובות (1)
סליחה על האיחור.
חצי מעניין חצי כבר קראתי בספרים אחרים