ציפור על תיל

היא בוהה אל מחוץ לחלון המטוס, בוהה בנופים כה מרעיבים, אך אותם היא לא רואה. רגלה הימנית רועדת בעצבנות לאורך כל הנחיתה. כשגלגלי המטוס נוגעים בקרקע, היא לפתע קופאת, דקות ארוכות עוברות עד לעצירת המטוס. היא מתרוממת ממקומה רק לאחר שרוב הנוסעים כבר נדחקו אל היציאה. את תיק הגב היא שמה על כתפיה, נושמת נשימה עמוקה והולכת לכיוון דלת המטוס. היא עוברת על פני הדיילות וחושבת שחיוכן מעולם לא נראה לה מזויף יותר. היא מחכה בתור לביקורת הדרכונים. התורים הארוכים תורמים לחוסר המנוחה שבה. "ביזנס אור פלז'ר?" מתעניין פקיד בעל מבטא מקומי שאין לטעות בו. "הלוויה" היא עונה וחושבת על האירוניה שבשאלה. היא חולפת במהירות על פני אזור קבלת הפנים ומשם ליציאה. היא לא צריכה לחכות לשום מזוודה, היא לא מתכננת להישאר ליותר מיום או יומיים, ואין אף אחד שיקבל את פניה. היא יודעת שגם שם, במקום שבעבר קראה לו "הבית", לא ישמחו לראותה.
שנים עברו מאז שרכבת זו לקחה אותה משם. עכשיו אותה הרכבת תחזיר אותה בחזרה. בדמיונה היא ניסתה לקיים את אותו מפגש מיועד, אך ללא הצלחה. בעיני רוחה היא שרטטה את דמותה של אימה הניגשת אל הדלת ומביטה באורחת הלא רצויה. האם בעיניה היא תמצא שנאה שנבנתה במהלך השנים? או שאולי תמצא את אותה אכזבה ארורה שהבריחה אותה מכאן? דבר אחד מעולם לא העיזה לדמיין, אהבה בעיניה של אימה, אהבה שאומרת מחילה, אהבה שאומרת הבנה, אהבה שאומרת בתי את. היא חיפשה את המילים אותן תאמר לאימה, כשהדלת תיפתח. היא מעולם לא היתה טובה עם מילים ונדמה שגם כעת נדונה להיכשל. המראות שקוראים לה מחלון הרכבת מסיחים את דעתה ממה שיהיה אל מה שהיה.
זיכרונות ילדותה מציפים אותה. זיכרונות מעולם אחר, עולם טוב יותר, עולם שחדל מלהתקיים בין רגע. ילדותה עברה בחוות כבשים קטנה בכפר קטן עם אנשים בעלי חלומות קטנים לא פחות. היא אהבה את החווה. אהבה את התרנגולות, העיזים והכבשים וכשגדלה אהבה להוביל אותן אל האחו שעל הגבעה, שם ישבה שעות וציירה. היא ציירה את הכל: את חורשת העצים הקטנה, שעל הדף הפכה ליער מכושף של פיות ושדונים, את הטירה העתיקה, שאמנם הוסבה לבית מלון, אך בדפיה היתה משכנם של אבירים ונסיכות, אך בעיקר היא ציירה את מה שלא היה שם, את מה שחלמה שיהיה עתידה. היא חלמה לעבור אל העיר הגדולה ומשם לטייל מעיר לעיר, מארץ לארץ. כולם יכירו אותה, כולם יזמינו אותה להציג תערוכות בגלריות הכי נחשבות. היא חלמה על אהבה, על האחד שיבוא ויציל אותה מעצמה, כי היא פחדה, שכמו אביה וכמו אימה וכמו כל אחד בכפר, גם היא תוותר על החלומות ותתמסר לשגרה.
היא מגיעה לתחנה. ליבה הולם בפראות בתוך גופה השברירי. כשדמיינה את היום הזה, היא ראתה שמיים קודרים, רוחות, גשמים ובעיקר דמיינה חושך. השמש בחוץ לא התאימה לתחושה שבפנים ורק ציפור קטנה שנחה על תיל רמזה על סערת הרגשות שבליבה. הרכבת עוצרת ופתאום אין לה שליטה על הגוף. שוב היא קופאת. הפעם היא לא מצליחה לזוז. הפחד עוטף אותה, משתק. היא מרגישה כמו נשמה אבודה, המנסה לשווא להפעיל את הגוף שכבר אינו שלה. היא מתאוששת רק לאחר שהרכבת כבר עוזבת את התחנה. היא יורדת בתחנה הבאה ומוצאת את דרכה חזרה אל הכפר בעזרתו של נהג משאית חביב. היא הגיעה לכפר. היא מודה לנהג ויורדת.
פתאום היא מרגישה משב של רוח הנושא עימו ריח מוכר. היא אינה זוכרת מהו שמו של הפרח אותו כה אהבה, אך אין זה עוצר מריחו לשאת עימו את העבר. היא עוצמת את עיניה ונותנת לריח המתוק לשטוף אותה. היא חוזרת אל אותו המקום, עשר שנים קודם לכן. היא נזכרת באותה התחושה שמילאה את ליבה, כשראתה את אביה מושיט יד לאימה ומבקש ממנה את הכבוד לזכות אותו בריקוד וכך הם רקדו, לצלילי להקה פולקלורית מקומית. עדיין מאוהבים, עדיין חשים כיחידים בעולם. ומאחוריהם, מייחל לאהבה שכזו, בדיוק כמוה, היא רואה את אחיה. אחיה, שאותה כל כך העריץ, שראה בכל דבר שאמרה אמת שאין לערער עליה, שהאמין כי יש לה את כל התשובות. כל כך האמין בה, שאף גרם לה להאמין בעצמה. הוא היה מקשיב, לו רק היתה אומרת את שעל ליבה, אך היא בכנות האמינה כי עליו ללכת בדרכו שלו. היא מכולם לא יכלה להיות זו שתכשיל את חלומותיו. אז היא לא אמרה דבר, וכל תחנוניה של אימה לא הועילו לשנות את דעתה. היא נתנה לו ללכת.
היא מתחילה להתהלך בכפר, וככל שהיא מתקרבת לבית הוריה צעדיה הופכים איטיים יותר ונשימתה מתקצרת. היא מתבוננת סביבה, נראה כי שנות אור מפרידות בינה לבין עצמה שהתהלכה פה, באותו המקום עד עשר שנים לפני כן. המבנים לא השתנו כלל, הכל נראה לה אותו דבר, אך היא חשה כזרה, כמו שמעולם לא היתה כאן. היא מגיעה לגדר המקיפה את הבית ונעצרת. היא הולכת משם, פונה אל אותה הגבעה שהקשיבה לחלומותיה בילדותה.
היא זוכרת את אותו יום בו עזבה, ברחה. ברחה מהאמת, ברחה מעצמה. אחיה חזר, לא היה להם צורך בו יותר. קטוע רגליים, משותק בפלג גופו התחתון וכנראה סובל מפגיעת ראש חמורה. היא לא נשארה מספיק זמן כדי לחכות לתוצאות הבדיקות. ארזה תרמיל וברחה אל עתיד טוב יותר, עתיד בו האשמה לא משחקת תפקיד, עתיד עם תקווה לחלומות שיתגשמו, עתיד שאין בו עבר. אך עיניה של אימה ובכיו של אביה סירבו לעזוב אותה לנפשה. יותר מכל, היתה זו דמותו של אחיה שרדפה אותה. הכאב השוכן בנפשה, מהול באשמה ובבדידות חדר לגופה. מחלת הסרטן המתוקה, המושיעה. מלבד משכך הכאבים, שעליו לא יכלה לוותר, את התרופות היא חדלה ליטול מספר ימים קודם לכן. היא רצתה להגיע במיטבה. שפויה בדעתה. היום זהו היום האחרון בחייה ורק דבר אחד נותר לה עוד לעשות.
היא קמה ממקומה ופוסעת לעבר הבית. הפעם היא עוברת את הגדר, והפעם היא דופקת על הדלת.