ילד שלי

אני מביט בו, מיוסר, מזיע מכאב. ואני רוצה לחבק אותו, להגיד לו שעוד מעט הכול נגמר. שעוד מעט הוא ישחורר. אך מבטי חייב להיות קשוח, עבודתי מחייבת… כי אשתי מחכה לי בבית לכסף, אני לא יכול חאכזב אותה ולהטפתר. אני לא יכול לראות עוד את ילדי מכוסים רק בסדין דק. אבל אני רוצה לחבק את הנער, הוא חלש ידייו פצועות ממכותי. אני רוצה להפסיק להכותו, אני רוצה שהוא ידבר כבר וכול הפרשה תיהיה מאחורינו. אני לא יודע אם הוא הצית את הבית. אני רק ממלא אחר האוראות באוזניה. ידיי מחוספסות מההחזקה בעלה. אני רוצה לשבור את העלה. אני רוצה רק שתיהיה לי עבודה רגילה. אני מביט בנער. ענייו לא זזות מנקודה קטנה, פיו קפוץ ושומר סוד. ידייו רועדות מעט שלא בשליתתו. הוא מעביר את מבטו על פני החדר, סורק את סביבתו כחיה פצועה. שוב הרגש של רחמים ממלא אותי. פקודה מהאוזניה. לתת עוד מכה. אני אוחז בעלה מרים מעל ראשו, ורואה איך שרירי גבו נדרכים. חיבי זועק, אך תנועת ידיי כבר מתיחה את העלה בידו. ידו אדומה, פניו מתעבתים בכאב ואני מנצל את הרגע בלשאול שאלה. אני כורע לצידו ומנביט בענייו. ענייו תכולות, כים גועש. אני טובע בהם. "אתה כשור להצתת הבית?" ענייו חוזרות לנקודה. ופיו רפה. לא מוציא מילה. ועוד פקודה באוזניה, ועוד הנחתת מכה, וצעקה מהלב. הוא ממשיך לשטוק. אני מבקש מנוחה, ויוצא להפסקה. אני נושם את האוויר של דצמבר. עורקי פועמים. אני מחריך את עצמי לזכור שאני אנושי, לזכור מהוא רגש, לא להתעלם ממנו תמיד. בשביל לעזור לעצמי אני מתקשר לאישתי. קולה החם עונה, היא עונה ברכות. טאני שומע את ילדי משחקים. ילדים נטולי פחד, ילדים תמימים. הלוואי שילדותי הייתה יכולה להיות דומה.