"כן המפקד." פרק 11: "12:13"

מייקל תופס ברגלי, הוא נצמד אלי ולאחר כמה שניות נאנח בעצבים.
הוא מטה לאט הצידה את ראשו ומהנהן בשלילה.
אני מסתכלת עליו, פתוחה וחשופה מתמיד.
לבי מצתמק ממבוכה ואני מחסה את גופי לאט.
אור הבוקר מקרין על גופו הערום של מייקל ויוצר אווירה חמימה ורגועה מצדיו.
״אני לא יכול לעשות את זה,את תצטערי על זה.״ מייקל שובר את השתיקה ואני מסתכלת בעיניו בצבע השקד הגדולות.
״אני אוהב אותך יסמין.״ הוא יורה.
העיניים שלי מתכווצות בפליאה וזה גורם לליבי להתרגש.
אני תופסת באמה שלו ברכות ומושכת אותו לצידי,הוא מסיט את השמיכה לאחורה ומחבק את בטני בעדינות. הוא נושק את עורפי, ההרגשה של החיוך שנוצרת על הצוואר שלי גורמת לי לחייך גם כן.

~~~

"שיט."אלה אומרת, מסתכלת עלי בעיניים פלואות ואפשר לראות את כאבה כשאני אומרת לה את זה, לאחר כמה שניות שואפת מהסיגריה שלה.
אני מהנהנת, מושכת בלסת ודורכת את הרובה, מתעסקת ברובה כשהמחסנית לצד המכנס שלי.
"יפה מצידו שהוא הפסיק אותך." היא מוסיפה, מנסה להעלות משהו טוב
"כן." אני מכווצת את שפתי מעט ומסתכלת על הרחבה, על החיליים שנכנסים אל הבסיס מאושרים, רצים לספר לחברים שלהם את החוויות שהיו להם בשבוע הזה.
"ומה עשיתם אחרי שהתעוררתם?" היא מוציאה אותי מריכוז ואני מסיטה את מבטי אליה,
"יצאנו לריצה בחמש, הינו בבריכה," אני מחייכת באטיות ובוהה ברצפה החולית. "אני חייבת להודות שהיה מוצלח."אני מעלה את מבטי אליה.
"ולמה מייקל לא בא איתך לפה?" היא שואלת, מתעניינת
"לא יודעת, הוא לא ממש הסביר."
אלה מסתכלת עלי ומכווצת מעט את ענייה, "את צריכה את זה." היא מושיטה לי את הסיגריה, אני לוקחת אותה באטיות ושואפת מימנה.

לאחר חצי שעה המפקד נכנס מעבר לגדר הבסיס עם מייקל.
עיני נפקחות מעט והם משוחחים בדרכם אל כולם,
מייקל מהנהן אליו ומתקדם אלי ואל אלה.
הלב שלי מתחיל לדפוק כשהוא מתקרב אלינו.
"על מה דיברתם? ולמה נסעת איתו." אני יורה.
אלה מסתכלת עלי ומניחה יד על ברכי, מלטפת אותה ושולחת לי אות להירגע.
"הסברתי לו שאין לי דרך להגיע מתל אביב לצפון, אמרתי שאני אאחר והוא כבר אמר שהוא יקח אותי איתו." הוא מסתכל עלי, אני מהנהנת לאט וממצמצת בעיניים

"דקה וסידרתם את התיקים בשלישיות ועמדתם בח'!" המפקד צועק לעברנו וכולם מתפקסים.
אני רצה מהר אל המקום של התיקים ורואה את הבלגן שנוצר.
"אני מסדרת, לחכו לח'." אני אומרת בפקודה, כולם משאירים את התיקים ואני מתחילה לסדר את התיקים במהירות.
"15 שניות!, " רוני צועקת, אני מסדרת בשיא המהירות את התיקים ורצה מהר אל צלע הח'.
"אוקיי." המפקד אומר, מסתכל על השעון.
"מכיוון שהעניינים התחילו להתחמם באזור לבנון, אנחנו יוצאים כולנו לשמירה לילית. יש לכם חצי שעה לארגן את אוהלים ואוכל." הוא אומר ונשאר בשקט לכמה שניות, סורק את החיליים שלו "ואנחנו יוצאים."

~~~

"מייקל!" אני קוראת, אחרי כמה שניות הוא בא אלי ומחזיק ביתד של האוהל, אני נאנחת מעט והוא מסדר את האוהל בשניות.
הוא מתרומם אלי ומסתכל עלי חיוך יפה, אנחנו מסתכלים על אחד השניה והוא רוקן אלי, נושק את שפתיי ברכות ואני מופתעת. לא מגיבה ממש, מהשוק.
אני צוחקת קלות והוא מחייך, חוזר אל החברה שלו וכל הבנות מסתכלות עלי, אני נהיית אדומה והבנות שורקות.
אני מטה את ראשי לחפש את אלה במהירות ואני מוצאת את המפקד מסתכל עלי, הוא מסיט את מבטו ויושב לצד הקרשים האסופים למדורה, מדבר עם כמה חיליים שיושבים לצידו.
השמש כבר ירדה, כולם באוהלים שלהם ואני פותחת את השמירה הלילית.
יש שקט,אני משגיחה בגבעה יחסית גובה מול האוהלים כשהגדר של הגבול לפחות 500 מטר מהם.
אני הולכת הלוך ושוב מסביב, מסתכלת על הכוכבים שזוהרים אלי, והירח המעורפל.
אי אפשר לתאר את יופי הלילה כשאין את כל האורות, הבניינים והעשן.
בשדה השומם הזה ליד הגבול, הכל כלכך אמיתי.
יצירות ה' האמיתות .
אני מחזיקה ברובה שלי בדריכות ומסתכלת על השעון שלי כשהרובה מורם גם איתי,
12:13. אני מורידה לאט את הרובה.

לאחר כמה שניות אני מבחינה ב2 אנשים מתפסים מהגדר וליבי על 180. אני מרימה את המכשיר קשר שלי אל המפקד , לאחר כמה שניות המפקד מרים את המכשיר קשר שלו אך שומעים קיטועים. המסתננים מתקדמים בריצה שקטה ומיומנת אל עבר האוהלים ואני לא מקבלת שום פקודה לירות.

לא יודעת מה לעשות.