גם מלאכים נופלים 2

הרחוב דומם. הוא מתבונן בה.
נזכר, נזכר בעברו, נזכר מי הוא. אסור לו לגשת אליה.
הוא יודע, הוא הצד הרע של החיים. הוא המשחית. הוא יכול להראות טוב, הוא יכול להישמע צדיק. הוא חורבנה ותקוותה.
לפעמים הגורל צוחק לנו בפנים, מקנטר אותנו בתקוות, במחשבות.
הוא רק רואה אותנו נופלים, וצוחק. על ליבנו המדמם, על תקוות ילדותיות ורצונות לא מציאותיים.
הוא ידע מה יהיה מההתחלה.
לא היה לו האומץ ללכת.
לא היה לו האומץ להיות נכון, לעשות נכון.
הוא התחיל לרוץ ברחוב כמו מטורף. מתחמק מגורלו המשוגע.
כלבו לא מבין לאן הוא רץ, אבל הוא, ממשיך לרוץ.

בחוף ים נטוש, על שפת המים, ישב אדם לבוש במעיל ארוך. שנים שהוא חי על עקרונות, מה נכון מה לא נכון.
מתחמק מהרע כמו מאש, אינו מתקרב. כשהיה קטן, בילדותו, הבין שהוא הרע המושלם.
המבטים, האנשים שברחו ממנו, הוא ידע למה.
כשגדל התמכר לרע, נכנס לממלכות של אש ושחור, עשה מעשים רעים.
הרגיש שאולי, זה המקום בשבילו.
כשהרגיש ריק, שהוא צל, רק צל, ברח.
קרא לעצמו חוזר בתשובה. הקים ובנה במקום להרוס. התרחק מהמוות ומהכאב.
יצר חיים.
אך בפנים, הוא היה מת, ריק.
אז הוא קבע עקרונות חיים, סטנדרטים לאושר.
בטבלה מסודרת- כאן לצחוק, כאן לרקוד, כאן לשמוח.

הוא חייב לברוח ממנה. הוא ידע, שהיא, היא זו שתאיר את ליבו. היא זו שתוכל לרפא את ליבו השחור. היא זו שהייתה חסרה בליבו החלול. אבל המחיר שלה, הוא לקחת את השחור שלו אליה. לקחת את הרע שלו לתוכה, לקחת את המוות והכאב שהוא מביא לכל מקום. היא תרגיש אולי כאב עכשיו. של אכזבה, של כעס, של אהבה.
עדיף לה עכשיו, כשלא קרה כלום, כשרק ליבה מכיר בו.
הוא ידע, אם יטעם את שפתיה פעם אחת- היא שלו.
היא תהיה אבודה בתוך עולם האופל שלו.

על שפת ים ריקה מנפש, ישב אדם וברח מליבו.

כשהביטה בו לראשונה, הרגישה צביטה משונה. זרמים של חום עברו בגופה.
היא ידעה שהוא בתחום האסור, הוא מסוכן.
כל חייה למדה לשלוט בכל דבר, בכל אחד. גם עכשיו, היא חשבה שהיא תצליח.
תקופה ארוכה שהיא מתקרבת לאל, לטהור. היא הבינה שזו הדרך, גם במחיר של ויתור על
רצונות ליבה, עליו. הוא גם ככה לא קיים, חשבה.
"מי אתה?" שאלה את הדמות שמולה. "אני, אני סתם איש אפור", ענה.
ומרגע זה, חייה השתנו. גם שנלחמה, ליבה סימן אותו.
זכרונות ממקום לא ידוע הציפו את חלומותייה. בחלומות האלה, הם היו יחד. בתקופה שונה, בעולם אחר.
כשהתעוררה מהם, געגוע היה מציף אותה.
היא מכירה אותו.
"אתה חייב להתרחק ממני אתה יודע נכון?", לחשה לו בחשכה.
"אני יודע, לא עכשיו, אני לא יכול", גנב עוד שניה ממבטה.
היא הבינה שיום יגיע והוא ילך, הוא יסכים. היא ראתה זאת בעיניו.
אבל היום הזה, יהיה היום שכבר יהיה מאוחר מדי.
היא תזדקק לו יותר מכל דבר, תהיה תלויה בגופו שיגן עליה.
חלשה ופגועה.

רק אז, הוא יעזוב אותה לבדה.