הכאב המסתורי

"אתה תמיד תהיה נצור בליבי לעד", אמרתי שאני מסתכלת על התמונה שלו עם המדים ודמעותיי לא מפסיקות לרדת.
הוא היה אח שלי והוא היה גם החבר הכי טוב שלי,הייתי מדברת איתו על הכל." זוכר את השיחות הטובות שהיו לנו? איך שהיית נותן לי עצות על אהבה וזוגיות?" אני בוכה ומחכה שהוא יענה לי אבל הוא לא עונה לי היה שקט מופתי, רק הסתכלתי על החיווך המדהים שהיה לו בתמונה.
"כבר לא נוכל לצחוק יותר ולחקות את המורים בבית ספר", נזכרתי בזכרונות המצחיקים שהיו לי ממנו."אני אמשיך לדבר אלייך למרות שאתה כבר לא כאן", בהיתי בו בפעם האחרונה להיום כדי שאני יוכל להמשיך את שגרת חיי.
הוא היה הכל בשבילי חבר, אח, הייתי מדברת איתו על הכל. הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת. מי יהיה עכשיו כאן ללווות אותי, לתת לי עצות. אני לבד.
תמיד אמרו לאימא שלי אנשים "איזה קשר מיוחד יש בניהם". היה בנינו משהו נדיר שלא היה ניתן להסביר אף פעם. אפילו אימא שלי לא יודעת להסביר את זה, אבל היא תמיד אהבה את הקשר שהיה בנינו.
המוות שלו היה הסוד הכי גדול שלי, אנחנו די חדשים בעיר, אז אף אחד לא יודע עליו, אני גם לא רוצה שידעו, אני לא רוצה שירחמו עליי, אני לא רוצה שזכירו לי את זה בכל פעם…אני פשוט רוצה להמשיך בשגרת חיי!.
—
יצאתי מהחדר לאחר הטקס הקבוע שאני עושה בבוקר,אימא כבר אירגנה לי את האוכל והשתייה ואת התיק."שיהיה לך יום טוב", חייכה אליי.
"תודה", חייכתי בחזרה.
בדרך לבית ספר ניסיתי לנקות את כל המחשבות שעברו לי על עמרי כדי שאני אוכל לתפקד במהלך היום בלי להשבר ובלי להתפרק.
הגעתי לבית ספר, הייתה רוח נעימה שנתנה לי תחושות מדהימות, החצר הייתה מלאה בתלמידים שרצו להנות קצת מיופי הטבע, חייכתי לכולם וכולם חייכו לי. למרות שבליבי אני רוצה בכלל לבכות,להתפרק ולהשבר, הם לא יודעים כלום עליו ומה שקורה באמת איתי
"בוקר טוב לתלמידה הכי אהובה עליי", אמרה בחיוך המחנכת.
חייכתי בחזרה חיוך מזויף, לא באמת בא לי היה לחייך, אבל אני חייבת להראות שהכל בסדר.
פניתי לכיוון הכיתה לחבורה הקבועה שלי. אני ועוד שלושה החברים הכי טובים, אנחנו עושים הכל ביחד, מדברים על הכל, קובעים אחרי צהריים, אנחנו ממש מגובשים, הם ממש משפחה שנייה שלי.
הלכנו למקום הקבוע שלנו והתחלנו לדבר.תומר ואופיר התחילו לרדת על החנון של הכיתה, חיקו אותו,עשו קולות מצחיקים שלו. "המורה הם מפריעים לי ללמוד", אמרו שהם מחקים את קולו הדרדלה."שתי מפגרים! די זה לא יפה הוא רק בן אדם", אמרתי בכעס
"תאמיני לי את הכי נורמלית פה", אמרה אבישג והמון כנות יצאה ממנה
"יאלה לכו אנחנו עושות עכשיו שיחת בנות"
לאחר שהם הסתלקו היא סיפרה לי
"אתמול הלכנו לסרט והיינו ממש קרובים ואז צילצלה אימא שלו ואמרה לו לבוא והפריעה לנו", אבישג מאוהבת בשכן שלה תלמיד מבית ספר אחר, הם הפכו לידידים ממש טובים, אבל הוא לא יודע שהיא מאוהבת בו.
"בפעם הבאה שאתם נפגשים את מספרת לו מה את מרגישה, את חייבת" אמרתי לה ברצינות
"את צודקת", "אין עלייך! את החברה הכי טובה שלי ושל תומר ואופיר מה היינו עושים בלעדייך" הורדתי את הראש, במקום לחייך התבאסתי, הסתכלתי על אבישג והיא אמרה לי:" הכל בסדר"
אבישג בעצם אומרת לי שאני הכי נורמלית, הכי בוגרת, הכי מקשיבה, אבל היא לא יודעת באמת מה עובר עליי, אני רוצה לצעוק את הכאב שלי אבל אני לא מצליחה
—
אני מגיעה הבייתה אחרי עוד יום לימודים ארוך, זורקת את התיק שלי בפתח הדלת ועולה לחדר, אני פותחת את הדלת ושוב פעם אני רואה את התמונה שלו ושוב פעם עולים הזכרונות והכאבים והחוויות שהיו לי איתו ושוב פעם אני בוכה.
אמא נכנסת טופחת לי על הכתפיים:
"יהיה בסדר",
לפתע נשמעת דפיקה בדלת
"מי זה יכול להיות עכשיו, אמרתי, "לכי תבדקי מי זה"
אמא ירדה וצועקת לי מלמטה "חברים שלך בואי למטה"
חברים שלי?מה הם עושים פה? מה הם רוצים?
אני יורדת למטה ופתאום אני רואה את אבישג, תומר ואופיר
הם התקרבו אליי מבטם של שלושתם היה זהה, מבט של חיוך אבל של בכי, ושלושתם נתנו לי חיבוק קבוצתי.
הרגשתי פשוט בשמיים, הייתי כל כך צריכה את זה
"אל תדאגי הכל יהיה בסדר". אמרה אבישג והחיוך ירד מפניה, תומר ואופיר הנהנו עם ראשם בעצם כך אישרו את דבריה של אבישג.

וכך הבנתי: בזמן שכולם רואים כמה שאת שמחה ומחייכת יבוא האחד שבאמת אוהב אותך וישאל מה קרה. במקרה שלי הם היו שלושה, השלושה הכי טובים שהכרתי בחיים שלי