צעד אחד רחוק מדי- פרק 8

"ליבי חכי!" דין התחנן והלך בעקבות ליבי שברחה בריצה.
פאק. מה קרה פה עכשיו.
מה עשית הילי? מה עשית?!
הלכתי והחלפתי מהר לבגדים הרטובים שלי.
קיפלתי את חולצתו של דין והשארתי אותה על מיטתו.
לקחתי את דבריי ויצאתי בעקבות ליבי ודין.
ראיתי אותם כמה בתים בהמשך, מדברים ליד המכונית של ליבי.
אני מתקרבת אליהם וליבי פונה אלי-
"הילי, בבקשה תלכי מפה. אני חושבת שעשית מספיק"
"ליבי אל תדברי אליה ככה" דין ישר יצא להגנתי.
"ואחרי הכל אתה עוד מגן עליה? זה פשוט לא יאומן. יודע מה? אנחנו גמרנו"
ליבי נכנסה למכונית ונסעה.
דין נשאר עומד ובוהה בחשכה.
התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. הוא נרתע.
אחרי הכל, אני יכולה להבין למה.
"דין.. אני כל כך מצטערת, אני באמת מצ..-" "אין לך על מה הילי, לא עשית שום דבר רע"
"החברה שלך ראתה אותי בדירה שלך, לובשת חולצה שלך, בלי מכנסיים נראים לעין, אני חושבת שעשיתי יותר מרע".
הרגשתי נורא.
מאז שדין התחיל להיות המאמן שלי, גרמתי לו רק צרות עם ליבי. קודם עם הארוחה, ועכשיו זה.
"אני אתקן את זה, דין, אני מבטיחה לך"
"הילי..-" "לא. אני שברתי, ואני אתקן" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתה של ליבי.
פעם אספנו אותה בדרך לאימון בפארק אז אני זוכרת בערך איפה היא גרה.
השעה 22:30 בלילה ואני משוטטת ברחובות החשוכים של כפר סבא בניסיון נואש למצוא היכן גרה ליבי.

נראה לי שמצאתי.
"הילי, מה את עושה פה? לכי הביתה" ליבי אמרה בקול שבור. עיניה היו נפוחות מבכי ואפה אדום.
"לא" השבתי ודחפתי את רגלי למפתן הבית רגע לפני שהיא סגרה את הדלת. -"לא עד שתקשיבי למה שיש לי לומר לך".
-"את בכלל הקשבת למה שקרה? נתת לדין להסביר לך?"
"אני לא צריכה שהוא יסביר לי, הבנתי הכל טוב מאוד".
"אז זהו, שלא"
בחייך אישה. למה את כזאת קשה?
ליבי שתקה. לקחתי את זה כסימן חיובי שאני יכולה להמשיך.
"אני דחפתי את דין תוך כדי שרבנו, רצתי לחצר הוא החזיר לי בכך שהרים אותי וזרק אותי לבריכה. כשהוא הושיט לי יד שאצא משכתי אותו פנימה. הוא לא רצה שאתקרר כי הוא יודע שאני נעשת חולה בקלות, אז אמר לי ללבוש חולצה שלו עד שהבגדים שלי יתייבשו".
דמעות שקטות נפלו על לחייה של ליבי.
"ליבי, באמת ששום דבר לא קרה, קורה או ייקרה ביננו. דין הוא המאמן שלי, ולא יותר מזה. אני כל כך מצטערת שהבנת את הסיטואציה אחרת ושנפגעת. דין משוגע עליך. הוא מזכיר אותך כמעט בכל אימון"
"באמת?" היא הרימה את ראשה מהרצפה ועיניה נצצו.
"באמת." אישרתי.
חזרתי הביתה וזכיתי להתנפלות מקבלת פנים מאמא-
"למה את חוזרת מאוחר כל כך? ולמה לא הודעת לי שום דבר?"
איף, הייתה לי מספיק דרמה ליום אחד.
"מצטערת, התעכבתי אצל דין ושכחתי להודיע"
"למה התעכבת אצל דין?"
"אמא מה זה התחקיר הזה עכשיו?"
"תורידי את הטון שלך"
"אין לי שום טוןןן"
"הילי דנבר, אם את לא רוצה למצוא את עצמך מרותקת למשך חודש, אני מציעה שתעני על השאלה שלי ולא תתחצפי"
"כן המפקדת"
"למה התעכבת אצל דין?"
"נו סתם הוא רצה שנעשה עוד כמה תרגילים חדשים"
"תרגילים הא.."
"כן אמא."
מה לעזאזל היא מנסה לרמוז?
"הילי, אבא ואני דיברנו. אנחנו רוצים לעשות הפסקה מהאימונים שלך עם דין..-"
"מה? למה? על מה את מדברת??" שאלתי בטון מופתע וקטעתי את דבריה.
"המצב שלך התאזן לטובה, ואנחנו שמחים. דין באמת עזר לך. אבל נראה שאת מבלה הרבה מאוד זמן בחברתו, זונחת את הלימודים שלך ו-"
"מה? אמא כל הציונים שלי מעל 90. בחייך, הלימודים שלי הם הסיבה האחרונה לכך שאת מפסיקה לי את האימונים איתו. וזה שאני מבלה איתו הרבה זמן, זה כי הוא המאמן שלי. את הבאת אותו, זוכרת?"
מה עובר עליה. מה עובר על אנשים היום.
אני מרגישה כאילו המוח שלי מתפוצץ.
די. מספיק ליום אחד.
"טוב אמא" אמרתי מבלי לתת לה צ'אנס להגיב- "אני הולכת לישון. אין לי כוחות נפשיים להתמודד מולך עכשיו, אולי מחר"
"הילי דנ-" קולה של אמא נקטע כשטרקתי את דלת חדרי.
ואו. סוף סוף קצת שקט.
כבר אמרתי שמתפוצץ לי הראש?
נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים.
הפלאפון רטט- קיבלתי הודעה מדין-
"תודה דנבר, אין כמוך"
"על מה?"
"תפסיקי עם המשחקים. ליבי עכשיו אצלי. אני לא יודע מה אמרת לה, אבל זה עבד."
"אמרתי לה את האמת.."
"שהיא?"
"שלא קרה שום דבר ושגם לא ייקרה, אתה אוהב אותה"
דין לא ענה מיד כמו לשאר ההודעות.
"בכל אופן, שוב תודה. לילה טוב הילי"
"לילה טוב"
*****************************

אמא הפסיקה לי את האימונים עם דין.
יום אחרי התקרית עם ליבי היא התקשרה אליו ואמרה שמצבי השתפר ושהם מודים לו מאוד אבל הם נכון לעכשיו לא מעוניינים שהוא ימשיך לעבוד איתי.
עבר חודש וחצי מאז.
חודש וחצי מהפעם האחרונה שראיתי אותו.
מיכל ואני היינו בדרך לחזרה בסטודיו- "נו מה קורה איתך ועם דין?"
"שום דבר"
"הילי בחייך"
"דיברתם מאז התקרית עם ליבי?"
"לא"
"מתי תגידי לו כבר שאת שרופה לו על התחת?"
"מה? סתמי כבר מיכ" אמרתי ונתתי לה דחיפה קלה.
"אל תגידי שזה לא נכון" היא הביטה בי ושיחקה בקצוות שערה
"זה לא"
"את אולי מצליחה לעבוד עליו ועל אמא שלך, אבל עלי את לא תצליחי"
"שת..-"
"ולפני שתשתיקי אותי, אפילו אמא שלך יודעת כבר. למה את חושבת שהיא הפסיקה לך את האימונים איתו?"
למזלי הגענו לביה"ס.
לא הייתי מנצחת בויכוח הזה מול מיכל.
מיכל אף פעם לא מפסידה. בשום דבר.
"בנות חדל קשקשת! תתחילו לעבוד" צעקה יוליה המורה שלנו למחול.
לא הגעתי לרמת גמישות כפי שהייתה לי פעם, אבל ידעתי שעם עבודה קשה אני אגיע תוך זמן קצר.
בשביל יוליה כמובן שום התקדמות לא הייתה מספיקה, וכמו כל שיעור, זכיתי לביקורת שלא הייתי קוראת לה בונה, יותר הורסת, שתוריד לי את הביטחון.
"נו הילי, איך עבר הסופש?" יוליה שאלה בצביעות והרימה לי את הרגל עוד למעלה במתיחה.
התמקדתי בכאב המטורף שהרגשתי ולא הספקתי לענות- "אני רואה שאכלנו קצת יותר מדי…" היא טפחה על בטני וניסתה להכניס אותה יותר פנימה לתוך גופי.
לקחתי נשימה עמוקה והכנסתי אותה כמה שיכולתי. וכמובן, עיניה הביקורתיות של יוליה ננעצו בי במבט של- זה לא מספיק טוב.
יוליה לא יודעת למה הפסקתי לרקוד. מבחינתה אני תלמידה מרדנית שזקוקה לחינוך סובייטי נוקשה בשביל לפקס אותי.
"ל..לא.. פשוט.. א.. אני.." התחלתי לגמגם.
"יוליה פשוט המשפחות שלנו לקחו אותנו לאיזה מסעדה אז קצת חרגנו מהתפריט. נוריד את זה השבוע" מיכל יצאה להגנתי.
יוליה אהבה את מיכל. כלומר, ממש ממש ממש אהבה.
מיכל הייתה רזה, יפיפייה, בכושר טוב, גמישה בטירוף- הרקדנית האידאלית מבחינת יוליה.
"טוב, בסדר, פעם אחרונה שזה קורה" יוליה אמרה במבטא רוסי כבד.
היינו צריכות לאכול לפי תפריט מאוד ספציפי וקפדני, אחרת היינו חוטפות על הראש מיוליה.
את רמת ההשפלה שהרגשתי כשהיא טפחה על בטני, לא אוכל לעולם לתאר.
חשבתי שעברתי את זה, את ההקאות, ההרעבות, הבושה ואת הימים השלמים שבהם הייתי חיה על תפוח ביום.
מסתבר שלא.
נגמר השיעור וצעקתי למיכל שאני לא מרגישה טוב וברחתי משם.
נכנסתי לשירותים בבית הספר ונעלתי את עצמי בתא.
הרמתי את מושב האסלה, ירדתי על ברכיי ובהיתי בתחתית שלה.
הילי אל תעשי את זה. את חזקה יותר מזה.
את עברת את זה. את עבדת עם דין.
את בסדר. את בסדר. תנשמי. רק תנשמי.
שאפתי אוויר מהאף והוצאתי מהפה.
אל. אל תגרמי לכל החודשים האחרונים להיות לחינם.
אל תזרקי את העבודה הקשה שלך לפח.
הילי, תנשמי.. רק תנשמי לעזאזל!
דחפתי אצבע לפה והוצאתי את הכל.
את כל כולי. הרגשתי איך כל האישיות שלי יוצאת עם זרם הקיא מפי.
הרגשתי ריקנות. אומנם סיפוק קטן, אבל בעיקר תחושת ריקנות עצומה.
מה עשית הילי…? מה עשית?
הרגשתי דמעות שקטות זולגות על לחי.
דמעות של ייאוש, אכזבה, של עצב.
יצאתי מבית הספר והבטתי ברצפה.
פתאום פרצופי נתקל בחזה של גבר, מעדתי טיפה לאחורנית אך אפילו לא הרמתי את מבטי.
"מצטערת" אמרתי והמשכתי ללכת, אך ידו של הגבר אחזה בזרועי-
"ככה לא אומרים שלום לשכן שלך?"
"אה, אריאל, מצטערת, לא ראיתי אותך" גמגמתי.
תכירו. אריאל= השכן החתיך.
"הכל טוב מותק, אולי תפצי אותי על זה איזה יום"
אה…
"מה את עושה פה?"
"הייתי בחזרה של ריקוד"
"מגניב. אני בטוח שאת נראת פצצה עם בגד גוף צמוד"
אה………
"בא לך לבוא אלי לדירה? נראה טלוויזיה קצת.. או שנעשה משהו אחר…" הוא אמר ומבט מטריד השתלט על פניו.
מה נסגר?
תמיד חשבתי שהוא חתיך, אולי לפני מספר חודשים הייתי מעוניינת בו קצת, אבל לא ברמה כזאת.. בטח שלא בפתאומיות כזו, של לבוא אליו לדירה ולראות טלוויזיה.. כן בטח…
"אהה אני לא יכולה. תודה על ההצעה" אמרתי בחיוך והתחלתי ללכת לכיוון השני.
"נו מה את קשה" הוא אמר והתחיל ללכת אחרי. "אני ראיתי את המבטים ששלחת לי בזמן האחרון".
אחי, איפה אתה חי. איזה מבטים? הבן אדם בהזיות.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר.. אבל אני באמת חייבת ללכת הביתה" בשלב הזה התחלתי להילחץ. אריאל היה גדול, ולא רק מבחינת הגיל.
מחוטב כהוגן.
הוא השלים פערים ותפס אותי במותניים "את משחקת אותה קשה להשגה אה? זה המשחק שלך?" הוא אמר ומבטו ממטריד הפך לרצחני.
הלב שלי התחיל לפעום במהירות במיוחד מאחר והיינו ברחוב די נטוש, בית הספר שלי בחר לו מיקום מעולה בשביל פדופילים וחבריהם.
"אני לא משחקת שום משחק. אני לא יודעת איזה מסרים אתה חושב שקיבלת, אבל אני לא מעוניינת. תעזוב אותי בבקשה במנוחה" התנערתי מאחיזתו וצעדיי החלו להיות מהירים יותר.
"את חושבת שתוכלי להיפטר ממני? אה?" הוא צעק כמו משוגע והתחיל לרוץ אחרי.
התחלתי לרוץ בהיסטריה. פחדתי על חיי.
הוא תפס אותי בשיער ועיקם לי את היד מאחורי הגב- "זונה מטומטמת. את חושבת שתוכלי לברוח ממני? אה? אה?!"
התחלתי לבכות.
"בבקשה.. אני מתחננת.. תעזוב אותי.." מלמלתי מבעד לדמעות.
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו כשפתאום הוא עף אחורה לרצפה.
"היא אמרה שהיא לא מעוניינת. להגיד לך את זה בשפה אחרת או להביא לך מילון כדי שתבין את הגדרת המשפט?" קול גברי ומאיים הדהד.
ראיתי דמות ניצבת מולי עם גבה, אבל לא הצלחתי לראות מי.
כשאריאל נפל על הרצפה עפתי לכיון השני כי הוא שחרר את אחיזתו בי.
"נו נו, תראו מי זה, מאמן הכושר המהולל שלנו" אריאל אמר בזלזול וירק לרצפה.
דין?
"דין?" שאלתי מופתעת.
"כנסי למכונית הילי"
"אבל.. מה אתה עושה פה?" התרוממתי וניסיתי לייצב את עצמי.
"בלי שאלות, כנסי למכונית. עכשיו"