רק בישראל- פרק 22

אמיר:
בסביבות שעה שבע בערב ישבתי עם חברים בקפה שכונתי. אמצעי שבוע זה אף פעם לא זמן לשבת בבר, תמיד שקט שם, אין אנשים. החיילים חוזרים בסופי שבוע, לפחות מהאלה שהתגייסו, והחברים של בית הספר, לא באמת מעניין לשבת איתם ולשתות כשאין עוד חיים מסביב. אז יושבים בקפה כשרוצים להירגע ולא לדבר בטלפון. אולי אנחנו חבורה של כוסיות, כן, אני והחברים הכי טובים שלי, אבל לשבת על קפה ולדבר ולצחוק, ולאכול איזה אוכל ביתי, או איזה צ'יפס מטובל טוב, זה מספיק.
אז הזמנו גם צ'יפס רגיל, וגם צ'יפס בטטה, ואני ישבתי על קפה הפוך כי הייתי מת מעייפות אבל הייתי חייב את היציאה הזו. וכל מה שדיברנו עליו זה החברה החדשה של אביב, ואני הייתי שפוך מעייפות וכמעט לא הקשבתי. גם לא היה לי זין להקשיב לאחד שמערכת היחסים שלו מלבלבת, כששלי ברצפה. לא היה לי זין להקשיב לאושר של חבר כשאני עדיין מנסה להתגבר על פרידה. כן, אני מנסה להתגבר, לא יעזור בית דין. אני יכול לשחק אותה הכי חזק בעולם, אבל נשברתי מהפרידה הזו. שונא כשמשקרים לי ושמשחקים בי, שונא את זה ומתעב את זה.
"שלום, אפשר שוקו גדול, לקחת?" שמעתי קול שקט מאחוריי. זיהיתי את הקול הזה. הסתובבתי וראיתי את קיילי עומדת בקופה ומחייכת למוכרת. החיוך שלה היה כזה מקסים. אמרתי לחבר'ה שאני קם שנייה, ואחד מהם שרק בחיוך, ואני צחקתי ואמרתי לו שיסתום, והתקרבתי אליה, נוגע בכתפה וקולט את ההפתעה שתקפה אותה. היא קפצה בעקבות המגע שלי.
"אמיר!" היא אמרה בחיוך ונתנה לי חיבוק קטן, "מה אתה עושה פה?"
"סתם," צחקתי מגרד בראשי, "יושב עם הדפוקים האלה." אמרתי וזזתי קצת כדי שתסתכל על החבורה המפגרת שישבה על הכיסאות. שניים מהם הרימו אלינו את המבטים, אחרים היו עסוקים בדבר אחר. הצעתי לה לבוא ולהצטרף אלינו, והיא חייכה בנימוס ואמרה שהיא לא ממש במצב לשבת עכשיו עם כמה אנשים. התקרבתי אליה ולחשתי לה באוזן שאני ממש חייב את העזרה שלה, שתבוא לעשר דקות ותשב ואחר כך היא תוכל להיות הסיבה שאני אעוף משם. היא צחקה ואמרה שבשביל לעזור לי היא מוכנה לעשות הכל, אז בתמורה שילמתי לה על השוקו, שהיה זול יותר ממה שהייתי צריך לשלם על מה שהזמנו יחד. ביקשתי מאחד החברים שיוסיף עוד כיסא, ותוך כמה דקות היא התיישבה איתנו. המוח שלה היה במקום אחר, אבל היה לי נוח עם זה שהיא יושבת לידינו.
"את יודעת, גם הוא כמוך עלה לכאן ממש לאחרונה מחו"ל." אמרתי ופניתי לאחד החברים.
"מאיפה באת?" היא שאלה את חבר שלי בחיוך, שותה מהשוקו. כולם הסתכלו עליה בחיוך, היה בה משהו כל כך שובה, בקול השקט שלה, ברצינות ובהתעניינות. הוא סיפר לרגע על החיים בלונדון, ואני חושב שזו הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי לזה והתעניינתי. רציתי גם אני להיות ער לסיפורים שהיא שומעת בפעם הראשונה.
"ולמה הגעתם לכאן?" היא שאלה בסקרנות. הוא המשיך לדבר על זה שהשורשים שלו זה בארץ, ושתכלס אין על ישראל, כי רק בישראל קורים הדברים שהוא כל כך אוהב שכל תושב חו"ל לעולם לא יבין. היא צחקה ואמרה שהיא ממש מבינה, שהיא חוותה קצת מהשונות של זה בחו"ל, והתגעגעה בגלל זה לארץ. חבר אחר שלי הצטרף לשיחה, וסיפר על החוויה שלו מטיול גדול שהם עשו המשפחה, ואז צחק עוד אחד מהחברים ואמר שזה קרה לו רק במקום אחר. ופתאום כולם דיברו, יותר משכולנו דיברנו כל הערב, ופתאום לכולנו היה נושא אחד משותף, ולא רק הנושא של החברה של אביב, והרגשתי, מעומק ליבי, שאני כל כך שמח שהיא הצטרפה. הרגשתי שהיא הוסיפה אופי אינטקטואלי לשיחה של בנים, שהיא הוסיפה מימד אחד, מימד חו"ל, מימד של עומק. גם אני באיזשהו שלב הצטרפתי לשיחה וסיפרתי להם על החוויה שהייתה לי במזרח, אי שם מזמן. היא ממש הופנטה מזה, העיניים שלה נצצו.
לרגע אחד בו היא הסיתה את מבטה ממני, ראיתי שהעיניים הנוצצות הן לא רק ממני. זה לא הגיוני שהעיניים שלה קצת אדומות, ולא הגיוני שהיא מסתכלת עליי ככה רק בגלל שסיפרתי על סין. קרה משהו לפני שהיא באה לפה. חשבתי על זה שזה לא מפתיע שהיא כאן, הרי היא גרה עשר דקות מכאן, אולי עברה פה בין ביקור אצל חברה, או אולי רצתה פשוט שוקו טוב כזה שאי אפשר להכין בבית. למרות שהשוקו מהשוקולד צ'יפס המיוחד שהם הביאו מחו"ל, באמת מדהים. אז אולי היא רק הייתה צריכה להתנתק.
"אני הולכת רגע לשירותים, אני כבר חוזרת." היא אמרה בחיוך, קמה והפקידה את דבריה בידיי, ואני חייכתי אליה והסתכלתי על החבר'ה כשהיא מתרחקת. ידעתי שתוך שתי שניות החבר'ה יגידו את הדבר הראשון שעולה להם בראש לגביה, ולא יחסכו במילים. בינינו, רושם ראשוני זה הכי חשוב.
"תשמע היא פרח," אמר לי אביב. מצחיק שדווקא אביב אומר שהיא פרח, בעונה שלו הפרחים גורמים לי לעיטושים רציניים. צחקתי ואמרתי לו שהיא באמת מלאך, והם שאלו איך בכלל הכרנו. אמרתי שהיא גרה איפה שההיא גרה, וכששמתי לה שאמרתי ההיא, הבנתי כמה אני מנסה להדחיק. סעמק, זה לא יעבור בקרוב. חבר אחד טפח לי על השכם ואמר שהוא מבין שעדיין קשה לי, ושהוא מעריך אותי על זה שאין לי צורך לדבר כל כך הרבה על הפרידה. באמת אין לי צורך, אני פשוט רוצה שזה קצת יחלוף. חבר אחר אמר כמה היא מסקרנת אותו, קיילי כמובן, ברצינות שלה, ואיזה תוספת חביבה זו הייתה לערב.
"תצא איתה." אמר לבסוף חן, אחד החברים. צחקתי ואמרתי לו שהיא תפוסה, שחבר שלה לומד איתה יחד בבית הספר, שכבה מעליה. הצחיק אותי שאני אשכרה יודע את זה. הם התבאסו ואמרו שחבל, ושדווקא היינו יכולים להתאים, שיש כימיה טובה. אמרתי להם שזו באמת כימיה שקשה לפספס, ושהאמת אני שמח שנתקלתי בה כי לתקופה לא ראיתי אותה, וחשבתי שזה היה מפגש שעוד שנייה עוזב. אמרתי להם שהיא הראשונה שראתה אותי אחרי הפרידה.
"אני אהיה חייבת לזוז הביתה בקרוב," היא אמרה, עוצרת אותי מלהמשיך לספר להם מה קרה ביום שבו ראיתי אותה לאחרונה. חייכתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה טרמפ הביתה, כי באתי עם אוטו. היא שאלה אותי בחיוך אם אני באמת רוצה להגיע כל כך קרוב שוב לשם, ואמרתי לה שבסופו של דבר, זה לא שאני אעלה אליה לדירה ואנסה להחזיר את הקשר, ושלעצור כמה מטרים ליד הבית, לא הולך לשגע לי את הראש.
"בכל זאת, תן לי לחסוך את זה ממך. הוא לא רחוק הבית, הוא ממש…" היא צחקה וסובבה את מבטה, "שם." היא אמרה והצביעה לכיוון מסוים במסעדה. הסתכלתי עליה מחויך וצוחק, מוקסם מהקלילות של הבחורה הזו. התעקשתי שוב, ואמרתי לה שממילא ככה יהיה לי עוד עשר דקות לבד להחליף איתה כמה מילים.
"גג חמש דקות, הגזמת. רעננה לא כזו גדולה."
"חמש דקות נסיעה, וחמש דקות אני מעכב אותך באוטו לדבר איתי. סך הכל ילדה חכמה?…"
"עשר דקות!" אמר חן מעוצבן משיחת הטיפשים, ואז נאנח ואמר שאנחנו צמד מפגרים. צחקנו שנינו, ושוב הבטתי בה, מהופנט ממנה, רואה אותה נושכת בקטנה את אחת האצבעות, ומתעלף מזה. שונא שבנות יודעות שיש תנועות שגורמות לבן להתפקס, אבל שחלקן לא עושות את זה במודע. אלה שעושות את זה במודע, רבים הפעמים שזה לא עובד.
שילמנו על הארוחה, ובזמן שקיילי לקחה את השלוק האחרון מהשוקו, ועוד חשבה שהכוס תהיה חמה ועטפה את ידיה עליה, חייכתי אליה ואמרתי לה שאני ממש שמח שהיא הגיעה לכאן. שאלתי אותה מאיפה היא הגיעה שהיא עברה כאן, והיא אמרה שהיא הייתה אצל חברה ועברה כאן בדרך. אחר כך היא שאלה אותי את אותה שאלה, ולמה אני בכלל נמצא ברעננה, ואמרתי לה שבשבילי זה קפיצה עם האוטו, ובשביל החברים זה יותר קרוב. הם מנצחים מבחינת הרוב לאיזור מגורים, אז בדרך כלל מחויבים להגיע הכי קרוב להכי הרבה.
"זה חכם," היא צחקה ולקחה את הג'קט שלה מאחורי הכיסא, "שמחה שאתה לא דופק להם אמירות כמו 'נו באמא שלהם בואו פעם אחת לאיזור שלי'."
"איך את יודעת שלא?" חייכתי אליה, שם גם אני את הג'קט שלי על הכתפיים.
"יש לי תחושה שלא." היא צחקה. חייכתי אליה מחבק אותה מהצד, והתקדמנו כולנו לכיוון היציאה. פתחתי לה את הדלת, והיא צחקה ואמרה שהרבה זמן לא עשו בשבילה דבר כזה, ואמרתי לה בצחוק שאפילו לא שמתי לב. היא צעדה לידי, ואחרי חיבוקים מכל החבר'ה, הלכה יחד איתי לכיוון האוטו, שחנה בכיוון השני מכולם. תכלס, כל אחד מהחברים שלי יכול היה להקפיץ אותה הביתה, הם קרובים יותר. אבל הייתי חייב אותה שנייה לעצמי, פשוט חייב.
"למה דווקא רעננה?" שאלתי אותה כשאני מעט את קצב ההליכה, והיא מתאימה את הקצב אליי.
"ההורים רצו מרכז ולא תל אביב. יצא רעננה. באותה מידה זה יכול היה להיות גבעתיים, הוד השרון, אבן יהודה. למה דווקא אקסית בבניין הזה? אני הרי יכולה לשאול אותך את אותה שאלה."
"אחת אפס," צחקתי, "אבל אני עוד אנצח אותך במשחק הזה."
"אה אנחנו משחקים?" היא שאלה ונעמדה מולי, "לא ידעתי." הבטתי בה, מרגיש את הלב שלי דופק הרבה יותר מהר. נשכתי את השפה ואז נאנחתי, מסתכל עמוק אל תוך עיניה, ומעיף רגע מבט על התלתלים השובים שלה, מלאי החיים, בדיוק כמוה.
"אל תסתכל עליי ככה." היא אמרה באנגלית, לוחשת.
"איך?" שאלתי אותה בחיוך, שם לב לגוון הקול שלי, הגוון הרגוע.
"ככה." היא אמרה והעלתה את עיניה אליי, מסתכלת עמוק מאוד אל תוך עיניי, לוכדת את מבטי במבטה. לא יכולתי להפסיק להביט בה, כאילו כל מה שמסביב לא נמצא, לא הקור של החוץ, לא החושך, לא ציפצופי המכוניות.
"אני יודע." נאנחתי והתרחתקי ממנה קצת, מרגיש בשנייה גל של קור מובא אל הבטן שלי. קודם המרחק ביני לבין קיילי היה כל כך קטן כך שכמעט הרגשתי בחום גופה עליי. הרכנתי את ראשי וחזרתי ללכת, שם לב שהיא לרגע יוצאת מהבהייה וחוזרת ללכת לידי. אין עוד צחוק, עכשיו מדברים תכלס. אמרתי לה שאני יודע, שאסור, שאני האחרון שיחצה קו אדום כשיש לה חבר, האחרון שיעשה משהו שיעמיד אותה במצב לא נעים. היא חייכה אליי חיוך מבין והנהנה, ואת שאר הדרך עד לאוטו עשינו בשתיקה.
בעזרת שיר אחד שהתנגן באוטו, האווירה העמוקה שוב נשברה. היא התחילה לצחוק, ואז התחילה לשיר את השיר, ואני הצטרפתי אליה, מסנכרן בין לצוף במחשבות על השיר, לבין הנהיגה הבטוחה של הכמה דקות עד שאני מביא אותה הביתה. אני דואג פי כמה כשיש עוד מישהו איתי באוטו כאני שומר גם על החיים שלו. שוב החיוך שלה עלה, שוב היא צחקה ונהנתה. לא רציתי שהמצב שהכנסתי את שנינו אליו ימשיך גם עד לסיום הערב הזה. בסופו של דבר בזכותה הוא היה מוצלח פי כמה.
"זה אני," היא אמרה כשהתקרבתי אל הבית, מאט את האוטו ועוצר אותו. היא חייכה אליי והסתובבה עם חצי גוף, נותנת לי חיבוק חזק, ואני הרחתי את השמפו שהיה לשיערה, בפעם הראשונה אני חושב, מה שסימן לי שאני חייב להפסיק עם השטויות. היא חייכה אליי שוב, ויצאה מהאוטו. הורדתי את החלון, מסתכל עליה עוד פעם אחת, ואיחלתי לה לילה טוב. היא אמרה לי לילה טוב, ושהיא מודה לי על מה שהיה, ותודה שעודדתי לה את המצב רוח.
"קיילי," שאלתי כשהיא כבר הרימה את מבטה מחלון הרכב. היא התכופפה שוב והסתכלה עליי, "את בכית לפני שבאת לקפה, נכון?". היא נאנחה והנהנה הנהון קטן, וביקשה שלא אשאל, שהיא תספר לי, בהזדמנות.
"אם תצטרכי בעתיד שאני אבוא ואעודד, תרימי צלצול. אין לי בעיה לעצור בקומה השנייה ולא לעלות לשלישית." אמרתי לה בחיוך. היא צחקה והגישה את היד שלה קדימה, אל תוך האוטו, והחזקתי בידה, מחייך אליה וצוחק. היא עזבה את ידי, נשכה לרגע עוד את שפתיה והלכה לכיוון הבית. הבטתי בה עד שנכנסה לתוך הבניין, ורק אז התחלתי את הנסיעה החוצה מרעננה. היא מטריפה, נפשית ופיזית. אני כל כך שמח שהיא הגיעה לאיזור.