אבוד בכאב – פרק 4

פרק 4 – רגע שונה

לאחר שליאו חזרה, כל גופה רועד ושערה פרוע, והבגדים החדשים משופשפים ומלוכלכים בחתיכות אדמה, היא שמחה לראות שהמסדרון ריק מכל נפש חיה, כדי שלא יראו אותה במצב הזה. המסדרות נראה פחות מאיים כאשר השמש הציפה אותו, חלק מהמיטות היו מסודרות, חלקן היו פשוט גוש מקומט על המיטה או על הרצפה והמשפט הלטיני ככל הנראה נראה בולט עוד יותר.
"יש כאן מישהו?" ליאו שאלה וקולה הדהד במסדרון. כאשר לא נשמעה תשובה ליאו מיהרה להתפשט ולהחליף את הבגדים המלוכלכים בשמלה שחורה עד הברכיים עם צברון לבן, כנראה מדי "המקום". השמלה, הייתה מונחת לה על המיטה, ליאו הניחה שזו הייתה אוליביה והתבוננה במראה שמעל מיטתה, שער כחול ארוך, פנים חתוליות ועיניים אפורות. מבטה של ליאו נדד מטה, עור חיוור, צוואר ארוך, גוף רזה ביותר, עצמות בולטות וצלקות. ליאו הפנתה את מבטה, היא תמצא דרך להעלים את הפצעים, ולא רק פיזית. קודם להשתלב, להכיר אנשים, ואז להבין מה היא עושה עם חייה. רק אחר כך מותר לדאוג ללבוש, למראה חיצוני. החליטה ליאו והחלה לסדר את המיטות שעוד היו לא מסודרות, אמנם היא איחרה כנראה לשיעור כלשהו, אך לפחות שהיא תביא תועלת כדי לצבור אמון.
אחרי שהיא סיימה היא התיישבה על המיטה שלה וחשבה, והמשיכה לחשוב.
"לנערה קוראים אדריאנה, אלכס נשמע כאלו הוא מכיר אותה טוב מאוד אם הוא ממליץ לה להיות חברה שלה כי הן דומות. אלכס חבר של אדוארד וריאן, שלושתם שונים מכולם ונוהגים לרוץ בדרך מסוימת, שהאחרים לא רצים בה. בקיצור ארבעתם משתפים פעולה, השאלה על מה בדיוק." ליאו לחשה וחיטטה בשידה שעמדה ליד מיטתה. במגירה הראשונה היו מספר בגדים, שתי שמלות שחורות וחולצה לבנה עם ג'ינס.
"זהו?" ליאו חשה רצון לבעוט בשידה. היא סגרה את השידה הראשונה ופתחה את השנייה, היא שמחה לראות שם ציוד לימודי וכמה מחברות חדשות. היא מיהרה לרשום את כל מה שקרה לה במחברת הכי קטנה שמצאה שהייתה בצבע לבן, האהוב על ליאו באותם ימים.
היא רשמה את כל המסקנות שלה ואז תחבה את המחברת בין הציפית לכרית. עכשיו היא לא תחכה, היא תחפש את האנשים שהיא אמורה לחלוק איתם חדר בזמן הקרוב.
~~~
ליאו הגיעה לחדר שבו נמצאו כולם כמעט מיד, היא פשוט יצאה מהמסדרון בדלת בקצה השני, מכיוון שהראשונה הובילה החוצה, והלכה קדימה, במסדרון נוסף אך עם תקרה נמוכה בהרבה. היא המשיכה ללכת והקשיבה ביסודיות עד ששמעה דיבורים, ומתכות מתנגשות. הכל היה חדש ומוזר בשביל ליאו, היא עמדה להיכנס, גופה כנוע וראשה מורכן , אך הכל השתבש ברגע שסכין חלפה בשריקה מול אוזנה ופגעה בקיר מאחוריה. שערה של ליאו סמר. היא הרגישה כמה שניות של פחד ואז כל התחושות נעלמו, ואת מקומו של הפחד תפסה סלידה.
הנערה שעמדה מולה, עם מבט אשם ופנים מופתעות, הייתה אדריאנה. ליאו נכנסה לכיתה, רק עשרה נערים ונערות עמדו שם והתאמנו בזריקת סכינים למטרה, אך ברגע שהיא נכנסה כמה מהם הפסיקו לעסוק בכך ובמקום זאת הביטו בה. עיניים, הרבה זוגות עיניים מופתעות. ליאו הרגישה שהיא פצצת הפתעות, אך לא תמיד טובות.
"אני יכולה גם לנסות?" שאלה ליאו, מסנה לשלוט בזעם, לשווא.
"כן, בטח." אדריאנה התרחקה מהמטרה, אך רק בצעד אחד, אולי כדי להראות לה שהיא הציבה לה אתגר. ליאו לקחה סכין רנדומלית מהערמה שהייתה בפינת החדר ובחנה את הסכין בעודה מתחננת מה לעשות. להב קצר ומבריק כעשרים סנטימטרים, משהו בסוג המתכת גרם לליאו להרגיש שזה סכין שלא יגרום למוות עם יפגע בבן אדם. ואז היא כבר ידעה מה לעשות. ליאו זרקה את הסכין במהירות, פגיעה שהייתה אמורה להרוג בסכין רגילה, בדיוק בין הצלעות. אך הרגע התעוות, השתנה, וליאו הרגישה שהכל סביבה התרחש פתאום בהילוך איטי, ורק היא יכולה לנוע בחופשיות. היא ראתה את הסכין עפה באיטיות לעבר אדריאנה, אך אדריאנה חייכה. היא הרימה את ידה בלי למהר, אך ליאו ידעה שגם היא יכולה לנוע גם בחופשיות כמו ליאו, ואדריאנה תפסה את הסכין האיטי, אך נתנה לו לפני כך לעשות לה שריטה קטנה. ליאו ניערה את ראשה, הכל חזר להיות עצמו, חוץ מהמבטים שכולם שלחו לעבר ליאו. שנאה, טינה והכי נורא, פחד. מדהים איך רגע אחד יכול לשנות הכל, ומדהים איך ליאו יכלה להרשות לעצמה לאבד שליטה שוב ליד אותה נערה, רק הפעם עם קהל צופים שכולם בעד אדריאנה.
"מה עשית לה!" ריאן דחף את כל בני הנוער הנרעשים ונעמד מול ליאו, אך הוא לא שאל מה היא עשתה לאדריאנה, הוא יותר קבע שמה שליאו עשתה יעלה לה ביוקר. כולם התבוננו בה כמו בחייה פראית שבצעה מעשה רצח.
"היא לא שווה את זה, בוא נלך." אדריאנה מלמלה, אך היא לא נראתה כועסת משום מה.
החדר החל להתרוקן באיטיות, כולם הולכים אחרי ריאן ואדריאנה, עוזבים את ליאו בחדר.
"ביי." לחשה ליאו. היא הוציאה את הסכין מהערמה והחביאה אותו מתחת לחולצה.
היא נשארה בחדר ההוא עד הלילה, ואחרי שהייתה בטוחה שכולם ישנים היא התגנבה אל מיטתה. באותו בערב ליאו הייתה לבדה באמת, בכל משמעותה של המילה.

~~~
אם ליאו אף אחד לא דיבר, מלבד מישהי אחת, שכל הזמן ביקשה מליאו את מה שנשאר מארוחת הצהריים שלה, שהגישו לכל אחד בהתאמה אישית. הנערה נראתה רעבה, ואף פעם לא היה לה אוכל, ליאו תמיד נתנה לה יותר ממה שהיא ביקשה, ולא רק בגלל שהיא היחידה שדיברה אתה. באותו יום, שהיה יומיים לאחר מה שקרה, היה השיעור הראשון של ליאו עם מורה ולא תלמיד בוגר שהדריך את שאר התלמידים. היחידה שהתבלטה בכיתה, עם לא כולל את ליאו, הייתה הנערה הרעבה. היא התבלטה בכך שהיא לא הפסיקה לקרוא, היא הסתירה את הספר בדרכים יצירתיות ובהסוואה מקסימלית, אך המורה תפסה אותה פעמים רבות, בגלל השיחות הנלהבות שלה עם ליאו.
"אה!" צווחה בשקט הנערה כשהיא מצמידה את הספר צמוד לפניה, בעיניים סגורות.
"מה קרה?" שאלה ליאו בעייפות, יודעת את התשובה לשאלה ששאלה בעצמה.
"הוא מושלם." היא הניחה את הספר על השולחן ונישקה את העמוד.
"מה, שוב?"ליאו התלוננה וגלגלה את עינייה. היא הרימה את הספר, לראות אם היא צדקה. "אבוד בכאב, חשבתי שזה שוב הארי פוטר הזה, שקראת לפני עשר דקות."
הנערה חטפה את הספר וטמנה אותו בתיק, אך המורה ראתה. "מיאו, את שוב מקבלת קוביות אל"ט היום." הנערה, שהתברר ששמה מיאו , הנהנה בשקט וכתבה פתק והעבירה אותו לליאו בהבעת פנים נייטרלית. 'קוביות אל"ט, זה קוביות ללא טעם. בגלל זה אני מבקשת שאריות, כי אני רעבה עד כדי כאב, וגם כי אני אוהבת את הטעם שלך באוכל'. ליאו חייכה ורשמה בצד השני של הנייר תשובה.' עד כדי כאב? את עדיין אומרת מילים שקשורות לספר הזה, אבוד בכאב. אני בחיים לא שמעתי עליו, תוכלי לתת לי לקרוא?' אך לאחר שנגמר השיעור, מיאו פשוט נעלמה.

שוב ליאו הייתה בודדה, ליאו הייתה אבודה בכאב. ההזדהות עם הספר גרמה לה לרצות דבר אחד, לקרוא אותו.

~~~