"כן המפקד." פרק 9- חלק 2: "סגירת מעגל מן השמים."

אני מחבקת את גופי, מרגישה כלכך חשופה בתוך התא הקטן, יושבת על הרצפה הקרה ונותנת לאיפור לכלכך את פניי.
"תפתחי כבר." המפקד אומר, אני שומעת אותו כלכך קרוב, הוא יושב גם הוא על הרצפה,
מחוץ לתא.
"לא." אני מוציאה מילה לאחר חצי שעה של התחננויות של המפקד.
"תסבירי לי מה קרה אבל." אני שומעת אותו זז מעט.
אני שותקת, מסתכלת למעלה ונושכת את שפתיי, כלכך חזק. מקווה שהכאב הצורם שבשפתיים יעביר את הכאב שבפנים.
"יסמין, אני אקח אותך הביתה. אני מבטיח, את מדאיגה אותי."
דמעה אחת נופלת לה גם כן, אני מסתכלת לעוד כמה רגעים על התקרה ומחליטה בן רגע לקום,
המפקד שומע את התזוזות שלי וקם גם הוא.
אני פותחת לאט את המנעול ופותחת לכיווני את הדלת לאט, אני מסתכלת על המפקד,
שערו פרוע והוא נראה מיואש.
אני באה לצאת מהתא והוא זז הצידה, למזלי בחרתי באיפור עמיד, אך אני נראת כלכך רע.
המפקד מתקדם אלי לאט, הוא כלכך חסון לידי,
אני מרגישה כלכך קטנה לידו וחסרת עמוד שדרה,כרגיל.
הוא מסתכל על פני, הוא מניח את היד שלו על הלחי שלי באטיות, עייני נעצמות, גופי כלכך זקוק למישהו.
הוא מלטף לאט את הלחי שלי וידו נשמטת לאט, העיניים שלי נפקחות ואני מסתכלת בעיניו.
"אני רוצה להראות לך מקום שקרוב לי."

אני מתעוררת, העיניים שלי נפקחות באטיות, אני רואה מטושטש וממצמצת בעיניים.
אני מסתכלת על האוטו הריק ומסתכלת לכיוון הרדיו, השעה היא 02:30 בלילה.
אני מסתכלת מסביב, אני רואה את המפקד צמוד לדלת האחורית של האוטו,
אני פותחת את החגורה שלי באטיות ויוצאת מהאוטו,
מבטו של המפקד מוסט אלי ואני סוגרת את הדלת אחרי.
אני מסתכלת מסביב והלב שלי מתכווץ מבפנים.
אני מרגישה מחנק בגרוני וזה תוקף אותי,
אני מסיטה את מבטי אל המפקד.
"השעה הייתה 16:47 בצהריים, " הוא מסתכל על הנחל הזורם, שקוע במים הזורמים
"סופי שמה את הדיסק של מארון 5, היא כלכך אהבה אותם." הוא צוחק לעצמו,
"אני הייתי עוד עצבני על אבא שלי, היינו אמורים לבוא אליו לעל האש עם המשפחה והוא החליט לבטל בגלל שטות." הוא נאנח בעצבים, הוא מספר ברגש, הוא חי את זה יום יום.
"אמרתי לה שתנמיך, הייתי כלכך עצבני. על שטות. היא אמרה לי שכלכך נהנו, 'למה לתת לעצבים לשלוט בך' היא אמרה" הוא מחקה אותה,
"אמרתי לה שתעזוב אותי בשקט ותניח לי. אבל היא לא הניחה, היא טענה שכל משהו קטן שקורה אני חייב להפיל את זה עליה, והיא הניחה את היד על בטנה הגדולה." הוא מחייך לאט, הכאב במילותיו מתחיל להשתלט על דבריו
"אני הפנתי את מבטי אליה בכעס, כלכך כעסתי. לא יודע למה כלכך כעסתי." הוא מסביר לי "אך בשניות האחדות האלו שהפנתי מבטי אליה עשינו תאונה קטלנית עם משפחה." המחנק בגרונו עוצר אותו מלהמשיך לדבר.
הטיקים שבעיניו מתחילים להופיע והוא מסתכל הצידה, מנסה להמשיך לדבר.
דמעות גדולות ואטיות נופלות ללחיים שלי.
"התאונה הייתה כלכך קטלנית, שהיא גרמה לאוטו עם המשפחה ליפול לתוך הנחל הזורם. הזרם היה כלכך חזק." הוא אומר את זה בקול, אפשר לשמוע בקולו שהוא חייב את זה לעצמו. חייב לומר את זה.
"האוטו התהפך, והם טבעו למוות." הוא אומר, שקט נשאר בנינו אך הנחל זורם בחוזקה,
כמו סערת ליבנו ברגעים אלו.
"המפקד.." אני מצליחה להכשיל מילה, יוצאת לי יבבה של בכי, הוא מסיט את מבטו אלי כשעיניו היפות כבר לא מרות, הן רטובות וחלשות, פגיעות ושבירות.
"משפחת אלבז." אני אומרת בקול בוכה ושבור,
עיניו מסתכלות,
שנינו מסתכלים אחד על השנייה בכאב צורם, אני והמפקד לא נפגשנו סתם, זאת הייתה סגירת מעגל,
סגירת מעגל שהייתה צריכה להעשות לפני שלוש שנים.
סגירת מעגל מן השמיים.