גלגל החיים-פרק 11

״את יכולה בבקשה שאת מסיימת לפנות את השולחן של המלצר לידך כי הוא פשוט לא הרגיש טוב ו…״קולו של בר נשמע,ואני הרגשתי כל כך עייפה ולא מרוכזת,שהוא היה נשמע לי כמו ציפור צייצנית ברקע.
״ליאן״הוא נגע בכתפי,גורם לי להתעורר.
״כן בטח…״מלמלתי ״אני יעשה את…״
עיניי נעצרו על זוג שהתקרבו אלי ואל בר,הם היו מבוגרים ואחזו ביד אחד של השניה.
הרגשתי את המחנק בגרוני,כל גופי החל לרעוד אוטומטית,והרצון להקיא מהלחץ איים לממשיות.
״ליאן…הכל בסדר?״בר שאל שוב.
אבל הם התקרבו עוד,ואני חשבתי על הדרך שבה אני הולכת לברוח מכאן.
אבל הם כבר הגיעו,מדברים עם בר על זה שאין להם מקום בשולחן בו הם אמורים לשבת,ושזה לא בסדר,ובר דיבר אליהם בקול סמכותי והתנצל.
ואני עמדתי שם כמו עציץ,מביטה בהם למרות החושך באולם,והאורות הצבעוניים המשחקים דרך החושך.
הם לא מזהים אותי,הם לא מזהים את הבת שלהם.
חמש שנים,גרמו להם לשכוח את הבת הקטנה שלהם,טוב את הכמעט קטנה שלהם.
ופתאום עיניה של אמא שלי,עברו להביט בי ויכלתי להישבע שעיניה שנפתחו אט אט בהלם גרמו לצמרמורת בכל גופי.
היא צבטה בזרועו של אבא שלי והוא הביט בי גם ועיני העגל שלו ננעצו ישר בי.
״ליאן״הוא פלט בקול רועד,
אני למרות הרגליים הקרות שאני רגילה לחטוף,והגוף שקופא במקרים כאלה.
זינקתי משם רצה ריצה מהירה אל היציאה מהאולם.
הקור שבחוץ הכה בפניי,גורם לי להתפרץ בבכי תוך כדי ההתנשפות הכבדה מהריצה וההלם.
זה לא יכול להיות,זה לא יכול להיות שהם כאן,זה לא יכול להיות שהעבר שלי חוזר אלי כמו בורמנג,ואני פוגשת פתאום באנשים שנטשו אותי אחרי חמש שנים.
קודם ליאון,ועכשיו הם.
זה פשוט לא יכול להיות!
צעדיו המוכרים של בר נשמעו,רעשי העקב של נעלי האלגנט שלו כבר נחרטו בראשי.
הוא צעד אלי בהליכה איטית,מתקדם אלי ומביט בי לדקה אחת שהוא קפוא כמוני.
התביישתי בעצמי,שבכיתי והתפרקתי ככה כמו ילדה קטנה,ועוד למולו של בר,הוא לעולם לא היה עושה זאת.
״ליאן״הוא קרא בקול הקר והנוקשה שלו,לעזעזל איתו.
״אלה ההורים שלך?״הוא שאל.
הרמתי את פניו שהיו תקועות ברצפה,מוצפות ברטיבות מהדמעות שלי.
״כן״מלמלתי תוך כדי הבכי המתרפק שלי.
הוא נאנח,מתקדם אלי.
״אני לא אמורה לבכות נכון?״הרמתי את פניי אליו
״הם אלה שאמורים,כי הם אלה שנטשו ילדה בת 18 לבד נכון?״
הוא נעמד מולי,מחפש טישו בכיסי החליפה השחורה שלו.
לבסוף הוא החל לנגב את פני בשרוולי חליפתו,ועיניו השחורות נעוצות בעיניי.
הן נעוצות כל כך חזק,והן נעוצות כל כך יפה.
עד שהבכי שלי לאט לאט נרגע,ונותרות רק דמעות איטיות על לחיי.
״חבל על החליפה שלך,אף אחד לא נוגע בה״הוספתי בגיחוך.
הוא נותר במבט הרציני שלו,
״את צריכה להיות גאה בעצמך ליאן,על כל מה שאת״הוא אמר שוב כמו אותו הפעם שהיה בביתי.
״מה זה שווה אם אין לי הורים שיהיו גאים בי?״שאלתי מגחכת.
הוא גיחך פעם ראשונה למולי,וחיוך יפה נחשף.
ידיו אחזו בלחיי,הפרפרים בבטן שלי החלו לשחק.
חיוכו נמחק ומבטו החל לחקור את תווי פני,נוחת על שפתיי ואז עולה אל עיניי.
״אני לא אומר את זה הרבה ליאן,אבל את בן אדם מדהים״הוא אמר,גורם לדמעות שוב לזלוג ולהרטיב את כפות ידיו.
הורדתי את ידיו מלחיי,נצמדת אל גופו שקפא במקום,חיבקתי אותו.
חיבקתי אותו מותירה את האגו המסריח בצד,מרגישה שהוא הבן אדם שאני רוצה ממנו חיבוק,למרות שהוא מניאק,ולמרות שהוא כל כך קשוח עם העיניים השחורות שלו,שאי אפשר לנחש אף פעם מה עובר לו בראש.
והטון המזלזל שלו לפעמים יכול לשגע,הוא הבן אדם שאני רוצה ממנו חיבוק,כי הוא אמיתי,והוא כל כך נוקשה שאם הוא אומר את המילים שלו אז הם אמיתיות.
ידיו שהיו צמודות לצידי גופו לבסוף נחתו מסביב לגופי,מלטפות את גבי ומרגיעות אותי.
וההרגשה הזו,של בן אדם שמחבק אותך כשאתה בוכה,מזמן לא היתה לי.
מזמן לא בכיתי וחשפתי את הרגשות מול אנשים,בר הוא הראשון שהפיל את החומות שלי,וזו היתה הרגשה שורפת אבל נעימה.