על שתי בנות – פרק 6

היא בדקה את כולן, והן נפלו לה מהידיים ברגע שעיניה נפתחו.
"חיובי" היא אמרה בהלם.. "חיובי, חיובי, חיובי.. הכל חיובי מיכל!" היא אמרה בטון הולך ומתגבר.
הייתי בשוק, לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי אם לבכות או פשוט לכעוס, לא ידעתי על מה לכעוס, על מי.. הוא כבר לא חי.
אני בהריון, אחרי שנאנסתי והוא מת.. הוא לא פה כדי לעזור, כדי לתמוך, כדי שתהיה לי תקווה קטנה שאולי הוא יצא מהמצב הקיים.
"מה אני הולכת לעשות?" אמרתי בקול חושש ורועד.
התחלתי לבכות, רק אחרי כמה דקות עברה בי המחשבה שאני לבד.
דמעה רדפה אחרי השניה, אבל הילה לא נתנה לי להשאר לבד. היא חיבקה אותי וניגבה לי את הדמעות.
"אנחנו נעבור את זה ביחד, את שומעת?" היא אמרה לי תוך כדי שהיא שטפה את פני.

*** נקודת מבט של הילה ***
"כן, אבל שום מילה לאמא" מיכל אמרה והתחננה.
אמרתי לעצמי שהפעם אני לא שותקת, פעם קודמת ששתקתי זה לא נגמר טוב.
"לא, אנחנו מספרות לה. את זוכרת מה היה לפני יומיים- שלושה? מדובר פה בחיים שלך, שבמקרה גם אני מעורבת בהם ואני לא הולכת לתת לך לעשות את אותה הטעות, אני לא הולכת לטעות שוב". התעצבנתי ואמרתי.
הרגשתי שהייתי קצת יותר מדי קשוחה אז חיבקתי אותה, וכחיוב היא חיבקה אותי חזרה.
חזרנו הביתה וסיפרנו לאמא הכל, היא אמרה לנו חד משמעית שמיכל תעבור הפלה, זאת לא הייתה בכלל אפשרות שהיא תשאיר את הילד.
כמובן שמיכל ואני הסכמו עם כל מילה ואמא קבעה תור לרופא ליום למחרת בערב, כדי שיסביר לנו על תהליך ההפלה, ירגיע את מיכל ויתן לנו תור להפלה.
הטלפון שלי קטע את הדממה שאחרי הסערה.
זה היה עידן. מזל שזה היה הוא, הוא היחיד שיכול להרגיע אותי אחרי תקופה נוראית שכזאת.
ונזכרתי גם שאחרי אתמול כשאמרתי לו שאני אצלו כסיפור כיסוי, בכלל לא דיברתי איתו והסברתי מה קרה.
"מה קרה? הכל בסדר? את מלחיצה אותי בזמן האחרון הילה" הוא אמר מהר לפני שהספקתי להגיד 'הלו'.
"כן, עבר עלי שבוע מתיש מאוד" אמרתי והתחלתי לספר את כל הסיפור מהתחלה.
"ואו, הייתי בטוח שזה משהו קצת פחות רציני.. אני מאוד מקווה שאת בסדר" הוא אמר בקול רך שהרגיע אותי.
"כן, תודה שאכפת לך.. אני מרגישה ממש מקופחת עם כל מה שקורה, אני מנסה שהכל יהיה בסדר וזה רק מתדרדר"
"אוקיי, אני חייב לנתק, אני אדבר איתך מחר. תרגישי טוב ותנוחי!" הוא אמר וניתק את השיחה.
הוא היה די לחוץ, זה היה נשמע לא טיפוסי לו.. אבל לא נתקעתי על הנושא יותר מדי.
'מחר יום חדש' אמרתי לעצמי.
"יש בית ספר מחר, אני מניחה שאת לא תבואי" אמרתי למיכל, כדי לוודא.
"כן, אני חושבת שלא יזיק לי קצת לנוח" היא אמרה וחייכה חיוך ישנוני.
"יהיה בסדר, את תראי. את תעברי את ההפלה והכל יחזור להיות כמו שהיה מקודם" אמרתי וכיביתי את האור.

*יום ראשון*
קמתי בבוקר דווקא די אופטימית.
אחרי כל מה שקרה בשבוע האחרון, אני חושבת שאני נמצאת במצב נורמלי שוב.
ירדתי מהר למטבח לאכול, לקחתי את התיק ויצאתי לבית הספר.
זה מוזר ללכת בלי מיכל. מאז שאני זוכרת את עצמי היינו הולכות ביחד.
גם כשאחת הייתה חולה, השנייה הייתה נשארת בבית או שהחולה הייתה מלווה את השנייה לבית הספר. אנחנו מאוד קרובות ביחס למשפחות אחרות.
כשיצאתי מהאוטובוס ראיתי את עידן ושירה מולי עם בלונים ושוקולד, הם יודעים כמה שזה מנחם אותי.
הלכתי אליהם והם חיבקו אותי.
מוזר שאני לא זאת שעוברת את כל זה ועדיין מעט החברים שלי תמיד לצידי, כל כך התברכתי בחברים האלו.
"אז מה קורה? החלום שלך להיות דודה הלך ?" שירה אמרה בציניות וציחקקה לעצמה, הסתכלה על עידן כדי לראות את התגובה שלו ואני והוא הסתכלנו עליה ושתקנו.
שירה מאוד אנרגטית וצינית, לפעמים היא אומרת דברים לא במקום.. אני דווקא חושבת שזה חמוד אצלה (:
העברנו נושא מהר לגבי העבודה באנגלית, נזכרתי במה שקרה לפני שהכל התחיל, עם הנשיקה של ג'ייק.
"מה קורה?" שמעתי קול מאחורי וקצת נבהלתי, הסתובבתי ואלו היו ג'ייק וקרן.
ג'ייק חייך אלי וקרן התחילה לדבר על הצגת העבודה בכיתה.
"אז מה עם אחותך?" ג'ייק שאל בדרכנו לכיתה.
"עזוב, סיפור ארוך" חייכתי, "מעדיפה שנדבר על משהו אחר".
"משהו אחר אה? אולי נשב על איזו ארוחת ערב?" הוא שאל בפתאומיות.
התחלתי להסמיק, חייכתי וחשבתי על איך שהכל שוב מסתדר ויש לי חיים נורמלים.
"בכיף!" אמרתי בהתלהבות יתר.
"אוקיי, אני אאסוף אותך היום ב.. 8?" הוא שאל והסתכל לי ישר לתוך העיניים.
"כן, קבענו", אמרתי עם חיוך ונכנסנו לשיעור.