מה שהעתיד צופן לי- פרק 8

"למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה ולהתחיל לגמרי מחדש, כל אחד יכול להתחיל מרגע זה וליצור סיום חדש לגמרי." קארל בארד
—————
ישבנו שינינו אחד מול השני ואף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד, כל מה שרציתי להגיד פרח מראשי ברגע שראיתי את עיניו
"טוב חשבתי ואני מוכן לתת לך את התשובות שלך" הוא אמר והביט בעיני הדבש שלו הזהות לשלי מחפש בימן להקשבה בפני
"דבר" אמרתי מאשרת את הקשבתי
"טל אני הייתי ילד לא חשבתי על ההשלכות של מה שאני עושה, לא ידעתי מה אני עושה רק רציתי לצאת מהבית הזה ולהפסיק את הסבל הזה, רק לא חשבתי על זה שאת סובלת יותר ממני. כל הזמן הזה לא עבר יום שלא חשבתי עליך, באמת התגעגעתי אליך" הוא אמר ויכולתי לראות שהוא לא משקר
"זה לא משנה עכשיו ,מה שקרה בזמן הזה לא ישתנה" אמרתי משפילה ת מבטי, ידעתי שאם אני יסתכל עליו אני ישבר וכל התדמית של הקשוחה תתפורר
"בואי נעזוב את מה שקרה בואי נעשה את זה כמו שזה אמור להיות"
"איך זה אמור להיות?" אמרתי מיואשת
"ניהיה כמו שאחים אמורים להיות" הוא אמר מביט בעיני חודר עמוק לנישמתי, אולי הוא עדיין אחי? אבל מה אם מה שהוא עשה לי?
"אני מוכנה לנסות" אמרתי והקלה נשקפה מעיניו
"התגעגעתי אחותי" אמר וחיבק אותי
"גם אני, מאוד" אמרתי ודימעה זלגה מעיני, ולראשונה מזה כמה זמן זאת הייתה דימעה של שימחה.
*
'היי כולם מחר יש מסיבה אצלי' קיבלתי הודעה בוואטסאפ של הכיתה מאיזה ערס שקוראים לו אור וידעתי שאנה תרצה ללכת למסיבה הזאת
'רק שיהיה ברור שאנחנו הולכות למסיבה של אור מחר, תתכונני עוד חצי שעה אנחנו הולכים לקניון' הצחיק אותי כמה לפני כמה זמן פגשתי אותה ותוך כמה זמן הספקתי להכיר אותה כל כך טוב
'יש לי ברירה' שלחתי, אני שונאת את כל המסיבות האלה, פעם הייתי מתה על זה אבל מאז ש… לא משנה
'אם להגיד את האמת אין לך' כתבה ואני רק גיחכתי בשקט ועליתי להתארגן. התקלחתי התלבשתי וירדתי למטה,
"לאן את הולכת?" שאל אותי לידור, הוא ואבי דיברו והשלימו פערים ועכשיו הוא גר איתנו. הוא הספיק להתאקלם, לפגוש את החברים הישנים ולחזור להיות ישראלי למופת, יותר נכון ערס למופת אבל לא נורא
"לקניון עם אנה" אמרתי בקצרה, הוא ואנה כבר הספיקו להכיר וכבר מהרגע הראשון הם שנאו אחת את השנייה, ועכשיו יש לי עוד סיבה לאהוב את אנה
"טוב תהני והיום בערב אנחנו אוכלים ארוחה משפחתית ו…. ואמא גם באה" את החלק האחרון אמר קצת יותר בשקט
"טוב" אמרתי מביטה בו במבוכה. הוא התחיל להגיד משהו אך ניקטע על ידי ציפצוף המכונית של אנה שהודיע על בואה
"טוב אז אני הולכת" אמרתי נותנת בו מבט אחרון
"טוב ביי" אמר ואני יצאתי החוצה הולכת למכוניתה של אנה
"היי" אמרתי נכנסת למכוניתה
"היי" החזירה לי והתחילה לנסוע
הנסיעה הייתה יבשה עד שבאמצע הדרך החלטתי להדליק את הרדיו, אנה לא התנגדה. ברדיו התנגן שיר חדש שלידור חורש עליו ואני מכירה את כל המילים בגללו, איזה שם מטופש זה 'ברבי' מי חשב על השם הזה שהוא כתב את השיר
"יש לה את אותו חיןך בכל תמונה וסיפורים שאף גבר לא קנה" התחלתי לשיר
"תמיד עושה דאווינים בשכונה וכולם צועקים לה" אנה השלימה אותי
"את לא היחידה נו בחיית תביני, יש עליי דיבור שאת לא תאמיני, כל מה שאומרים עלייך לא מעניין, אני קורא לך ברבי את עונה לי קן… ברור שהיא עונה לי כן" שרנו ביחד
"לא חשבתי שאת מכירה את המילים" צחקתי
"הכל בגלל עומר" אמרה ועשתה פרצוף מאשים, היא בן אדם שדי קל לקרוא אותו
"את מתכוונת בזכות עומר" חיקיתי את קולה
"אממ לא" אמרה והחנתה את הרכב
"אממ כן" אמרתי בזמן שאני יוצאת מהרכב
הלכנו אחת ליד השנייה ונכנסנו לקניון
"טל טרומן?" קול שאל מאחורי וכבר ניחשתי מי זאת
"כן רומי אזולאי?" שאלתי, רומי תמיד שנאה אותי, ניסתה להכשיל אותי, להוריד אותי אך אני הייתי חזקה ולא נתתי לה, אבל זה לא אומר שהיא ויתרה, היא אף פעם לא הפסיקה לנסות. אנה נתנה בי מבט של שאלה ואני סימנתי לה שאני יסביר אחר כך
"איזה קטע לראות אותך פה" אמרה ושפכה עליי ב'טעות' את השייק שהיה בידה, "אופס" אמרה וצחקה
"כלבה" אמרתי בשנאה, אני בדרך כלל שומרת לעצמי את הדעות שלי אבל שמתעסקים עם החולצה האהובה עליי, שום דבר לא יעזור
"אני?" שאלה משחקת את עצמה מופתעת
"טל את בסדר?" בן רץ לעברי, הוא ידע על העבר שלי
"בן גם אתה פה?" בן תמיד תמך יותר ברומי, במיוחד כי הוא לא אהב אותי, לא ממש הכרתי אותו פשוט ראיתי אותו מדבר עם רומי כמה פעמים
"כן" ענה ביובש והגיש לי חבילת מגבונים, רומי הופתעה מתגובתו וכך גם אני. הוא לחש לאנה שתיקח אותי לשירותים וכך היא עשתה, הלכנו לשירותים משאירות את רומי ובן מאחורינו
"עכשיו את מוכנה לסביר לי מה קורה פה?" שאלה אנה שהגענו לשירותים, פתחתי את פי לענות לה אך נקטעתי על ידי קול שבקע מאחורי
"טל?!"