רק בישראל- פרק 21

קיילי:
שלושה ימים לפני ההופעה, ניב ביקש ממני לבוא אליו. חייכתי, הוא אמר לי שהימים האחרונים היו ממש מטורפים בחיים שלו ובגלל זה הוא קצת התרחק. לא חששתי, זה הגיוני, אלה חיים של שמיניסט. אני בטוחה שבבית הספר בניו יורק החיים אפילו משוגעים הרבה יותר. הרי זה הגיוני, יש מיליון בגרויות ומבחנים, ויש עוד המון חיי חברה. בעיקר למישהו כמו ניב.
בימים האלה שהיה לי קצת חופש מניב, חופש שכמובן לא אהבתי, דיברתי עם גלעד על מורי נהיגה ברעננה. הוא אמר לי שהוא לא מכיר כל כך, כי הרי הוא למד בתל אביב, אבל שהוא יכול לעזור לי, שאולי ללמוד נהיגה בתל אביב עם המורה שלו זה יהיה קל, כי אחרי בית הספר אני אוכל לקחת שיעורים ורק אז לחזור לרעננה. הספקתי להתקשר למורה הזה במשך הימים האלה, וקבענו שיעור ראשון לתחילת השבוע הבא. גלעד אמר שאין לי מה לדאוג, שהוא מקסים ומרגיע ושבאמת אכפת לו, ולא רק ישב במושב שליד הנהג, יתרכז בטלפון ורק מידי פעם יגיד לי אם לנסוע ימינה או שמאלה.
"אהלן," אמרתי בחיוך לניב כשהוא פתח לי את הדלת. התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה קלה על השפתיים, והוא חייך אליי ולאחריה עטף אותי בחיבוקו. כל כך התגעגעתי לריח שלו ולמגע שלו. הייתי צריכה אותו בימים האלה, השתוקקתי אליו. הרגשתי שיש בי משהו שחסר בלעדיו. אפילו לא ראיתי אותו יותר מידי בבית הספר, הוא מתכונן למבחן גדול בעוד יומיים. ההופעה איכשהו יצאה בזמן מושלם, ממש השיחרור שאחרי המבחן הגדול.
"רעבה?" הוא שאל אותי בחיוך. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לו שהאמת שאני ממש לא רעבה, שאני סתם קצת צמאה ורוצה משהו מתוק. חייכתי ונשכתי את שפתי, חושבת על זה שהדבר הכי מתוק אלה השפתיים שלו. הוא צחק ונתן לי עוד נשיקה אחת ארוכה על השפתיים, ואז פנה למטבח כדי להביא לנו כמה עוגיות שהוא אמר שאמא שלו הכינה לפני כמה ימים. התיישבתי בסלון וחיכיתי לו. הבית כרגיל היה ריק, בשעות האלה הוא תמיד ריק כי ההורים שלו בעבודה. ככה נוח לנו להיות בסלון ואז אולי מאוחר יותר לעבור לחדר. לא יודעת אם להגיד שהגעתי מוכנה, אבל חיכיתי להיות קרובה אליו.
"איך הולכת הלמידה?" שאלתי אותו בחיוך, והוא צחק ואמר שהוא לומד הרבה, המון אפילו, ושזה לא קל אבל שהוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב עם החומר. עודדתי אותו בלהגיד שעוד רגע זה נגמר, ושאני גאה בו על כל המאמץ שהוא משקיע בזה. הוא חייך וגירד בראשו, מעלה לשנייה את החיוך ואז מוריד אותו במהירות.
"מה קרה? אתה ממש לחוץ?"
"לא," הוא הרים אליי את מבטו וחיוכו, "זה לא זה."
"קרה משהו?" שאלתי אותו. הוא נאנח ותפס בידי. ואני הסתובבתי עם גופי אליו, והסתכלתי עליו, מוטרדת. ידעתי שקרה משהו בימים האחרונים, זה לא רק עומס. כבר פחדתי שהוא יגיד לי שקרה משהו במשפחה, או שמישהו בבית חולים. זה לא היה נראה לי כמו משהו פשוט כמו 'אני לא מצליח לזכור את החומר למבחן'. הוא נאנח ושוב גירד בראשו, כנראה מנסה לנסח את מה שהוא רוצה להגיד.
"קיילי אני לא יודע איך להגיד את זה, בסדר? זה ממש קשה, יותר קשה לי מאי פעם." הסתכלתי עליו, בוהה בו לרגע, ואז לקחתי את כף ידי חזרה אליי. הוא מיד הרים את ראשו אליי, ואני הסתכלתי עליו מרגישה את הדמעות בקצות העיניים. הוא אפילו לא צריך לנסח את זה באנגלית כדי שאני אבין, הרי זה כאילו מוסכמה- הישיבה השפופה, ההסתכלות על הקרקע, הבלבול, המשפט הזה…
"אתה רציני?" שאלתי אותו, מרגישה שהקול שלי בוגד בי, באיתנות שלי, בישיבה מולו. הוא הסתכל עליי בפנים עצובות, ואני לקחתי נשימה עמוקה, וניסיתי להבין למה. פשוט למה. לא עלתה לי סיבה אחת במוח על למה. זה לא שהוא סימן לי משהו כזה קודם, זה לא שהיה איזשהו שבר ביני לבינו, אפילו לא חוסר באמון. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה עוז, השיכור הזה שנחת עליי משום מקום. אבל שנינו הבטחנו שהסיפור הזה לא יסופר, ולא דיברנו מאז, אפילו אין לי מושג מה שלומו.
"קיילי אני מצטער, אין לי מילה אחרת. אני באמת מצטער."
"ניב יש סיבה?" שאלתי אותו, מרגישה את הלב שלי דופק חזק, ואת העיניים שלי מתמלאות יותר בדמעה הבוגדית שעמדה לצאת מהעין. שתי שניות אחר כך היא כבר זלגה לי על הלחי. הוא הניד את ראשו לשלילה, ואז אמר לי בקול חלש שאין סיבה אחת מוחלטת, שהוא פשוט מרגיש שזה כבר לא עובד.
"אוקיי." אמרתי לו, מביטה לרגע לצדדים, ואז קמה ממקומי. הוא הרים לרגע את מבטו אליי, ואני עקפתי את הספה והתקדמתי לכיוון הדלת. אף פעם לא נפרדו ממני ככה, תמיד איכשהו הייתה סיבה. והייתי בטוחה בזה שיש סיבה, אבל כבר למדתי בקשר לניב, שאני לא יכולה לשאול יותר מידי. אם הוא היה רוצה, הוא היה אומר. דבר שאני והוא הקפדנו עליו בכל זמן הקשר שלנו, שלדעתי היה הקשר הכי טוב שהיה לי עם בנאדם, זה שנדבר באמת, ושנדע להבין אחד את השני.
"ניב," הסתובבתי אליו רגע, והוא הרים את ראשו אליי, מגרד לרגע בזקן הקטן שהתחיל להיווצר לו על הפנים, ומסתכל עליי. הוצאתי מהתיק שלי את הארנק שלי והתקדמתי אליו. חייכתי אליו חיוך קטן ושמתי לו את שני הכרטיסים להופעה מול העיניים, על השולחן. הוא בהה בהם לרגע ושמעתי אותו נאנח. הוא קבר לרגע את ראשו בין שתי ידיו, ואני כמעט נגעתי בכתפו כדי ללטף אותו, אבל עצרתי בעצמי.
"יום הולדת שמח." אמרתי לו, מרגישה עוד רגע קל של עצב, ונושכת את השפה. מרגישה את הדמעות מתגברות ורק רוצות לצאת בלי שאעצור אותן, והסתובבתי מהר שוב לדלת, פותחת את המנעול ויוצאת מהדלת. שמעתי אחרי שסגרתי את הדלת מכה על השולחן, והלב שלי התרסק. ירדתי במדרגות מהבית, פניתי קצת ימינה ועצרתי כדי לבכות. פשוט נעצרתי, באמצע המדרכה, והתחלתי לבכות בלי לעצור. אין לי תשובה אחת, ויש לי מיליון שאלות במוח.
הוא כבר לא, הוא כבר לא הבנאדם שיזרוק אחרי סקס, הוא כבר לא הבנאדם שיחפיץ את הבחורה שלצידו, הוא כבר לא הילד שידעתי שהוא היה כשרק התחלנו לצאת. אם הוא רק היה יודע, כמה אכפת לי ממנו, אולי זה היה משנה לו את ההחלטה? אני לא יודעת אם בכלל הייתי אמורה לשאול אותו למה, ולהתחנן בפניו שייתן עוד צ'אנס אחד. אולי הוא חיכה לזה. אבל אני מכירה אותו, לעזאזל, אני מכירה אותו כבר כל כך טוב, יודעת שהמשחקים האלה לא משנים לו, ושאם היה לו מה להגיד, הוא היה אומר. זה למה לא דחפתי לשום תשובה. אני לא בנאדם כזה, אני לא אלך נגד מה שחינכו אותי, ולא אלך נגד מה שהבנתי על הבנאדם שיושב מולי. אבל בחייאת, למה?
"אמא, תוכלי לבוא לאסוף אותי?" צלצלתי לאמא. זו הייתה הפעם הראשונה מאז התחילו הלימודים שביקשתי שההורים יבואו לאסוף אותי. ידעתי שבטוח אתבלבל בדרכים, ובאוטובוסים. תמיד ניב הסיע אותי הביתה. היא שאלה אותי מה קרה, ואמרתי לה באנגלית ובשקט, שזה נגמר. שמעתי אותה נאנחת ומבקשת שאגיד לה מה הכתובת שאני נמצאת בה, ואמרתי לה על איזו פינת רחוב ברעננה אני נמצאת. היא אמרה שתוך עשר דקות היא שם, ושאחזיק מעמד. הייתי צריכה חיבוק של אמא. בקבוצה המשותפת של החברים שלנו של ניו יורק, כתבתי שאני צריכה שיחת סקייפ היום בערב. ידעתי שאצלם עכשיו זה לילה, אבל האמנתי שאולי אחד מהם ער. שלושה ענו. הבטתי בחיוך אל המסך, רואה את החברים שלי מתעוררים אחד אחד, ישר רוצים לדעת מה קרה. הייתי רוצה להיות שם עכשיו, להיבלע שם איזה שבועיים, ורק אז לחזור. עוד לא יצרתי קשר אחד טוב פה כמו אלה שיש לי בחו"ל. טוב, אולי אחד. אבל הוא הרגע נפרד ממני.